דו”ח גולדסטון

כותרתו של דו”ח גולדסטון, זכויות אדם בפלסטין ושאר השטחים הערביים הכבושים, מעידה על משוא פניו. מאחר ועזה גם היא חלק מפלסטין, ניתן להסיק שהכוונה ב”שאר השטחים הערביים” היא לישראל פרופר.

וועדת האו”ם הורכבה מפעילי זכויות אדם, שלאף אחד מהם אין ניסיון צבאי וספציפית ניסיון בלוחמה נגד הטרור. על מנת לכסות על הפער הזה, הוועדה כללה את הקולונל טוורס, גם הוא פעיל זכויות אדם ללא כל ניסיון ממשי בתחום.

העובדה שוועדת גולדסטון זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד ממשלת ה-חמאס (עמוד 6), למרות המנדט המאוד מצומצם שקיבלה הוועדה לחקור את המאורעות בעזה, מעידה על כך שהחמאס היה בסוד העניינים, וכי הובטח לו ששום צעדים לא יינקטו כנגדו.

הדובר הפלסטיני הרשמי בשימוע, מחמד סרור, נעצר בישראל מיד לאחר מכן מסיבות ביטחוניות. דו”ח גולדסטון הסתמך עמוקות על עדויותיהם של פעילי טרור מוכרים מהפת”ח והחמאס.

מסקנות הדו”ח נקבעו מראש בכך שהדו”ח התמקד אך ורק באירועים שהתרחשו מתאריך יולי 2008 ואילך (עמוד 7). בזמן הפסקת האש, מעט רקטות נורו לכיוון ישראל עד ההסלמה בדצמבר. כתוצאה מכך, 8000 הרקטות שנורו לכיוון ישראל בתשע השנים האחרונות כמעט ולא מוזכרות בדו”ח.

וועדת האו”ם קבעה רף גבוה ביותר ל”התנהגות פושעת: “מגבלות על זכויות אדם וחירויות בסיסיות בהקשר של האסטרטגיה הישראלית הצבאית (עמוד 7).” הרי אין פעילות צבאית שלא כרוכות בה מגבלות על זכויות האדם, ואין צבא בעולם שלא ניתן להאשימו בכך. הוועדה כלל לא טרחה לבדוק את הפרת זכויות האדם של אזרחים ישראלים בידי הפלסטינים, כולל האיסור הפלסטיני על יהודים לבקר בשטחים תחת שליטתם.

בזמן שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה, דו”ח גולדסטון אומר במפורשות שהוא אינו מתיימר “להציג את סטנדרט הראיות הנדרש בבית דין” (עמוד 9). באותו העמוד, הדו”ח שולל במפורשות את הטענה שייתכן בכלל שגופים ממסדיים כמו צה”ל או ממשלת ישראל הינם חפים מפשע עד שהוכח אחרת- ושומר את הזכות הבסיסית הזו לאינדיבידואלים בלבד. היוצא בזאת הוא שישראל מואשמת מראש לכל הנזק שנעשה בעזה, בין אם היא האחראית לו- או לא.

הדו”ח בא לייצג עמדה בלתי מתפשרת של אפליה מתקנת. ישראל אשמה לא רק בהגבלת כמות הסיוע שנכנסת לעזה, אלא בכך שמלכתחילה לא סיפקה לרצועה מספיק דלק וחשמל (עמוד 10). דו”ח גולדסטון מאשים את ישראל בכך שהיא אינה מספקת לפלסטינים מספיק אדמה חקלאית בכך שהיא מקימה איזור חיץ בין הרצועה לישראל. זאת תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר באדמה מדברית שאינה ברת עיבוד- ויתרה על כך- שבהתנתקות קיבלו הפלסטינים לידיהם את כל החממות שהותירו המתנחלים מאחוריהם, והרסו אותן כליל. באותה הפסקה מאשים הדו”ח את ישראל בפגיעה בתעשיית הדגה בעזה עקב המצור הימי- למרות שזו מהווה אחוז מזערי מכלכלת הרצועה בין כה. הדו”ח מתעלם כליל מהסיבה להטלת המצור הימי והגבלות השיט באזורי הדגה: הברחות אמל”ח ימיות מאיראן ל-חמאס.

הדו”ח מטיח האשמות אותן הוא אף אינו מנסה לבסס. “המצור הוביל למחסור במים שהחליש את יכולתם של השירותים הציבוריים בעזה להגיב לשריפות ושאר מצבי חירום.” למעשה, ישראל סיפקה לאוכלוסיית האויב מים לאורך כל המבצע, ולפניו.

דו”ח גולדסטון מקבל כמובן מאיליו את העובדה שישראל “מכבדת כנדרש את העיקרון הרביעי באמנת ג’נבה, ומספקת לאוכלוסיית עזה מזון, תרופות ושאר ציוד רפואי והומניטארי- אך לא מספיק. (עמוד 10)”. למרות בעיות טכניות מסוימות, הכיבוש הישראלי של רצועת עזה הסתיים לפני ארבע שנים, ובדומה לכל מדינה ריבונית אחרת- ישראל אינה מחויבת לפתוח את גבולותיה לשום מדינה אחרת. במספר עימותים- כדוגמת עיראק ואפגניסטן – אותה ניהלו מדינות נאט”ו, הכוח הכובש מעולם לא סיפק תרופות ומזון כנדרש- אם בכלל. תחת אקסיומה שכזו, ישראל כבר אשמה מראש בפשעים נגד האנושות- ואין כל צורך בחקירה.

דו”ח גולדסטון

וועדת האו”ם ביססה סטנדרט תמוהה לאמינות: עקביות. היא קיבלה את נתוני ההרוגים שהוצגו על ידי הNGO, על פני אלה שהציג צה”ל מכיוון שאלה “נוטים להיות עקביים” (עמוד 10). הוועדה הביעה “דאגה חמורה” על הממצאים, תוך התעלמות מכך שאפילו ממצאי הNGO היו נמוכים ביותר בהשוואה למבצעים צבאיים רגילים. הדו”ח התעלם כליל מכך שבשונה מהמודיעין הישראלי, לNGO לא הייתה כל דרך לזהות אם קורבן מסוים הוא לוחם או אזרח, ולכן הסתמך הדו”ח על נתוני ה-חמאס בלבד. אין זה צפוי שהחמאס סופר את לוחמיו כאזרחים.

דו”ח גולדסטון טוען כי התקפותיה של ישראל על מבני ממשל ה-חמאס בעזה הן פשעי מלחמה (עמוד 11). ללא כל טיעון נגד, הדו”ח פשוט דוחה את הטענה הישראלית לפיה הבניינים שימשו כמעוזי חמאס. בנוסף, להשגת מטרה זו, הדו”ח משנה את המינוח: בזמן שישראל טוענת שהיא הפציצה את “תשתיות הטרור של החמאס”, הדו”ח טוען שהמבנים “לא תרמו דבר למאמץ המלחמתי.” על פי קביעה זו, אין להפיל שום בניין, מכיוון שבזמן הלחימה, ה-חמאס לא הצליח לגייס כל פעילות צבאית אפקטיבית.

הדו”ח אף קובע כי ישראל אשמה בפשעי מלחמה בכך שתקפה שוטרים פלסטינאים, למרות שאלה היו למעשה חמושי חמאס (עמוד 12). בעיוות הגיון משווע, הדו”ח טוען כי השוטרים היו “כוח שיטור אזרחי”. כמובן שאין זה מונע מהשוטרים ללחום לצד החמאס בקרבות. הדו”ח עוד מציין כי עשרות שוטרי החמאס שנהרגו בידי ישראל ב27 בדצמבר כלל לא השתתפו בלחימה. אין פלא, אם מתחשבים בכך שהם נהרגו בהפצצה האווירית שפתחה את המלחמה- כך שברור שלא היה להם זמן להצטרף לקרבות. מי שסופר את 240 השוטרים שנהרגו כאזרחים- ולא כלוחמים בשרות ממשל החמאס, מתעלם מהעובדות ומטה את הסטטיסטיקה.

דו”ח גולדסטון מתייחס באהדה רבה לחמאס, ומכנה אותו “ארגון חמוש” (עמוד 12), למרות שהארגון מוכר כארגון טרור לכל דבר במרבית מדינות המערב. “ייתכן ולא תמיד דאגו הלוחמים הפלסטינים להבדיל בינם לבין האוכלוסייה הסובבת”, אומר הדו”ח בהתייחסות לחמושי החמאס שירו רקטות אל עבר ישראל מאזורים מיושבים בצפיפות, בעודם לבושים בבגדים אזרחיים.

דו”ח גולדסטון לא מצא “כל עדויות לכך שהחמאס כפה על התושבים להישאר באזורי הקרבות”. מה בדבר עשרות הסרטונים שמראים עשרות אנשים שעומדים על גגות בניינים הנמצאים בשימוש החמאס בזמן הקרבות? כאן מגיעה מילת המפתח: “כפייה”. הדו”ח אינו יודע אם האנשים בקרבת הבניינים נמצאים שם מרצון או מכפייה. יהיה המקרה אשר יהיה, בהתאם לחוק האידיאליסטי שמציג הדו”ח, אין לפגוע במטרות שכאלה. הדבר המזעזע הוא שישראל אכן נמנעה מלירות על בניינים סביבם התקבץ מגן אנושי.

הדו”ח טען כי לא היו כל עדויות לכך שהחמאס השתמש במסגדים לצורך ירי על ישראל (עמוד 12). מה בדבר עשרות הפיצוצים האדירים שעלו ממסגדים ברצועה, שמוכיחים שאכן הם שימשו לאחסנת אמל”ח? ישראל אומנם לא שיתפה פעולה עם הוועדה, אך מסתבר שגם ביו טיוב, שם ניתן למצוא עשרות סרטונים שכאלה- לא טרחה הוועדה לחפש, וספק אם הפלסטינים דאגו להעיר את עיניהם לכך.

הוועדה לא מצאה כל עדויות לכך שהפלסטינים השתמשו בבתי חולים למטרות צבאיות. כאן בשנית, אנו עדים למכבסת המילים: “מטרות צבאיות”. הדו”ח אינו טען שהחמאס לא השתלט על בית החולים שיפאא והפך אותו למפקדה. אך הוא כן טוען שלא ניתן לדעת אם בכירי החמאס שהו בבית החולים למטרת הסתתרות ולא למטרת תכנון הלחימה. הדו”ח מתעלם מכך שגם הסתתרות בכירים במוסד אזרחי היא פעולה צבאית.

דו”ח גולדסטון

ה-חמאס לא ביצע כל פשעי מלחמה בכך שלחם באזורים אזרחיים, אלא לכל היותר “חשף את אזרחי עזה לסכנה.” על כן, ישראל היא זו שאשמה פשעי מלחמה, בכך שהעיזה להפציץ אזורים מיושבים (בהם שהה החמאס). אך האם ישראל לא הזהירה את תושבי אזורי הקרבות לנוס בטלפונים ועלונים מהאוויר? הדו”ח קיבע כי המאמץ לא היה מספיק, מכיוון “שלא היה ממוקד דיו, ולא נתפס כאמין בעיני העזתיים (עמוד 13).” הדו”ח קובע כי “העלונים הותירו את סוגיית המנוסה לשיקול דעתו של קורא העלון.” אך ישראל אף הזהירה יותר את התושבים בכך שהייתה בתחילה מפילה פצצות תאורה בעלות חומר נפץ דל ביותר על גגות הבתים- שלא מותיר ספק בדבר מה שעתיד להתרחש. הדו”ח אינו מסוגל להתעלם מאמינותה של אזהרה זו ולכן מתייג אותה כפשע מלחמה. מיותר לציין שפצצות אלה אינן קטלניות כלל.

דו”ח גולדסטון התייחס להאשמות פלסטיניות ותיקות, שמעולם לא הוכחו- כאמת מובנת מאליה (עמוד 14). הדו”ח מציין את המתקפה על מתחם האו”ם – שלא התרחשה בפועל, אלא רק ליד המתחם- ומתייחס כעובדה מוגמרת לפצצות זרחן. הדו”ח לא מציין כלל שהפגזים שימשו כמסכי עשן, אזהרה, ותאורה- ולא למטרת הסבת אבדות. אף הדו”ח עצמו מעיד כי היה מדובר בלחימה, ולא בתקיפה בודדת, כאשר הוא מציין שהקרבות ארכו על פני ארבע שעות.

דו”ח גולדסטון מתייחס למעשים ישראלים שננקטו מלכתחילה במטרה להיות מוסריים, כפשעי מלחמה. (עמוד 14). במקרה של בית החולים אל-וופא, צה”ל הזהיר את התושבים בשיחות טלפון ועלונים, אך התושבים לא נסו. במקום להאשים את החמאס על כך שהסתתר מאחורי מגן אנושי, הוועדה טוענת שהאזהרות לא היו ברות תועלת. על כן, צה”ל שרף מספר בניינים נטושים באזור, על מנת להבריח החוצה את בכירי ה חמאס ושאר האזרחים מבית החולים- במקום להפציץ אותו. חשיבה צבאית גאונית זו, שביקשה לחסוך אבדות בחיי אדם- תויגה כפשע מלחמה. המקורות עליהם מסתמך הדו”ח, שרובם מהחמאס- והעובדה שכמעט ולא בוצעה כל חקירה בשטח מעבר לאיסוף עדויות- מבטיחה את המסקנה לפיה “לא נמצאו ראיות לקיומה של פעילות צבאית בידי החמאס בתוך בית החולים”.

כאן נחשף משוא פניו של דו”ח גולדסטון. החמאס הוא ארגון טרור שאינו מתעד את מעשיו. הוועדה לא הצליחה לאתר ראיות לכך שהחמאס ביצע פעילות צבאית מתוך מבנים ציבוריים- ועל כן נותר החמאס ללא אשמה. מצד שני, פעולותיה של ישראל מתועדות היטב, וההצדקה היחידה שיכולה להינתן להן היא שחמאס היה נמצא בבניינים אלה. אך עדויות מעין אלה לא נחשפו לוועדה. במילים אחרות- העובדה שלוועדה לא הייתה כל יכולת חקירה אמיתית הוציאה את החמאס נקי מכל אשמה, אך שללה מישראל כל בסיס לפועלה.

דו”ח גולדסטון שולל במפורשות מההתקפות העירוניות את מבחן הפרופורציונאלית, ובכך מבסס את עצמו אפילו משמאל לתורות המלחמה הליברליות ביותר: “ירי של לפחות ארבע פצצות מרגמה במטרה להרוג פעילים ספציפיים, באזור שהיה מיושב ומאוכלס… אינו נחשב הסבת אבדות הגיונית בהתחשב במטרה” (עמוד 15). טרוריסטים הינם תמיד מעטים, ואזרחים הם תמיד מרובים לעומתם, ונמצאים בקרבת מקום, כל שההנחיה שוללת כל יכולת לפגוע בהם מלבד לחימה באגרופים- כולל פעילות צבאית מקובלת כדוגמת זו של הנחתים האמריקאים בפלוג’ה, עיראק.

דו”ח גולדסטון משווה את צה”ל למפלצת. לא רק שצה”ל ירה בכוונה באזרחים, הוא גם הבריח אותם בכוונת תחילה למבנים ספציפיים על מנת להפיל אותם על ראש התושבים. חיילים ירו בפלסטינים שהניפו דגלים לבנים, וסרבו לאפשר לאמבולנסים לפנות פצועים (עמוד 16).

בכך שהוא מתמקד במספר ארועים מבודדים, ומתעלם כליל מהרוב המוחלט של הראיות שמראות שצה”ל יצא מגדרו על מנת להציל אזרחים פלסטינים, דו”ח גולדסטון מצייר תמונה של אכזריות יהודית. לפי ההגיון של הדו”ח, כל צבא מודרני שאי פעם לחם ניתן להעמדה לדין.

דו”ח גולדסטון בכוונה מניח את התשתית לתביעות אזרחיות נגד ישראל. הדו”ח שולל את האפשרות שבית זה או אחר הופצץ בטעות. הוא מבסס כי “ישראל אחראית למעשים פסולים שהיא ביצעה ביודעין” (עמוד 16). לא מוסבר כיצד טעות שבוצעה תחת מעטה ערפל קרב יכולה להיות פסולה, ובטח שלא מכוונת.

דו”ח גולדסטון

וועדת גולדסטון לא טרחה להמציא חוקים. למרות שהיא הכירה בכך שפצצות זרחן אינן מנוגדות לחוק, הדו”ח קורא להוציא אותן מחוץ לחוק. מאחר והוא אינו יכול להאשים את ישראל בשימוש בנשק חוקי- הדו”ח טוען כי ישראל עשתה שימוש בלתי אחראי בנשק- ומשייך לה רשלנות פלילית. (עמוד 17) הוועדה הסתמכה על עדויותיהם של רופאים כראיות- אך לא פגשה אף אחד מקורבנות פצצות הזרחן- מאחר ואין כאלה. במקום שלא היו אף עדויות, הוועדה פשוט הטיחה האשמות, כדומגת ההאשמה שישראל השתמשה בפצצות אורניום מדולל ופצצות דיים (עמוד 17). למרות שלאו דווקא מדובר בהאשמה לא נכונות, אין מקום להאשמות שלא נבדקו או הוכחו בדו”ח רשמי מעין זה.

דו”ח וועדת האו”ם קובע החלטות משמעותיות בסוגיות צבאיות (עמוד 17). במהלך המבצע בעזה, כמו בשאר מלחמותיה, ישראל הפציצה תשתית אזרחית על מנת להסית את האוכלוסייה כנגד החמאס. הטקטיקה באמת הוכיחה את עצמה, והאוכלוסיות באמת הפכו לממורמרות עם שלטון ה-חמאס והחזבאללה. בעלי עסקים נוטים לממן ארגוני טרור בדרך מיסי פרוטקשן, ועל כן מהווים לובי חזק אל מול ארגון החמאס- שיכול לפנות נגדו במקרה ועסקיהם מופצצים. הדו”ח מכנה עם זאת את ההפצצה כחסרת תועלת צבאית- ועל כן כפשע מלחמה. הוועדה כלל אינה טרודה בזלזול האדיר שבתיוג הרס תחנת קמח כפשע מלחמה.

דו”ח האו”ם מסתמך רבות על עדויות אנונימיות ובלתי אמינות של “חיילי צה”ל”, שנאספו בידי ארגוני שמאל קיצוניים (עמוד 18). חקירות הצבא הוכיחו כי עדויות אלה אינן אמינות, ובאמת מאמצי השמאל פסקו שם. העדויות מתארות שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. תמוהה שבעוד שהוועדה טענה שאין עדויות לכך שהחמאס השתמש במגן אנושי, למרות שלא חסרים סרטונים ביו טיוב שמוכיחים אחרת- היא בחרה להתמקד ללא סוף בעדות בודדת ואנונימית מפי חייל ישראלי בלתי מזוהה כאשר האשמה הייתה ישראל.

דו”ח גולדסטון מאשים את ישראל אפילו על כך שהיא עצרה חשודים פלסטיניים מכיוון “שההוכחות הראו כי אף אחד מהעצורים לא היה חמוש” (עמוד 20). אין לטענה כל ביסוס מכיוון שלוועדה אין את הכלים לקבוע מי היה או לא היה חמוש לפני תשעה חודשים. גם כאן ממציאה הוועדה חוקי מלחמה: היותו של אדם חמוש הינה אומנם היתר למעצר- אך היא אינה הקריטריון היחיד. צה”ל עצר פלסטינים רבים למטרות איסוף מודיעין וחקירה, ולאו דווקא למטרת תיוגם כלוחמי אויב.

דו”ח גולדסטון מוחה כנגד מאורעות בלתי מזיקות. חיילי צה”ל נמצאים אשמים בכך שהניחו עצורים ליד ארטילריה ישראלית (עמוד 20). הדו”ח לא אומר עד כמה קרוב הם הושבו. הישראלים מואשמים בהפשטה וחיפוש על גופם של עצורים- דבר שאינו מופרך ברגע שהדו”ח טוען שיש לעצור רק את מי שחמוש. ישראל מואשמת בכך שלא סיפקה לעצורים מחסה- דבר ששום צבא לוחם אינו מסוגל לעשות. הדו”ח פונה לקהל מערבי ומציין שהעצורים הושארו באוויר הפתוח בחודש ינואר. אך בעזה קר בינואר. הדו”ח טוען שישראל לא סיפקה לעצורים מים, מה שמעלה את השאלה- כיצד הם שרדו?

דו”ח גולדסטון מרשה לעצמו לספק פרשנות מרחיבה ביותר של המושג “פשעי מלחמה”. כל הפרה של אמנת ג’נבה, בין אם אמיתית, או מומצאת במוחם של כותבי הדו”ח- מכונה בליבראליות- “פשע מלחמה”. אין עוד “חריגה קלה מעבר למותר” כפי שנהוג להאשים צבאות ברחבי העולם. על כן, הדו”ח מתאר יחס בלתי נאות של עצירים כפשע מלחמה (עמוד 20). על פי סטנדרט כה גבוה ובלתי אפשרי, כל צבא בעולם אשם בפשעי מלחמה.

דו”ח גולדסטון טוען שלא התבצע הליך הוגן במעצר הפלסטינים, אפילו אלה ששוחררו מיד לאחר מכן- וכי מעצרם היה שרירותי. בפועל, לא ניתן להימנע ממעצרים בזמן מלחמה. לו יוענק לאזרחים אלה הליך הוגן, הדבר רק יאריך את משך מעצרם. לדוגמה, לא ניתן יהיה למצוא מאות פרקליטים בהתראה כה קצרה לשירותם של מאות הפלסטינים הנעצרים מדי יום. הליך הוגן אינו אפשרי בזמן מלחמה, על כן הכוח הכובש רשאי להקים בתי דין צבאיים.

דו”ח גולדסטון

דו”ח גולדסטון מדווח שקרים ברורים וניתנים לבדיקה. “המחסור באספקת הדלק לגנראטורים השפיעה על פעילותם של בתי החולים, על אספקת המים לבתים, ועל הטיפול בשפכים”. ( עמוד 22). מלבד לפרק זמן קצר, כל השירותים בעזה פעלו ללא הפרעה, וישראל סיפקה לטריטוריה העוינת חשמל דרך הרשת הארצית, אותה הפחיתה רק בלילות במקצת. בתי החולים לא הפסיקו לפעול בשום שלב בשל מחסור בדלק. הדו”ח מכיר בכך במרומז כאשר הוא משתמש במינוח המעורפל “השפעה שלילית”.

הדו”ח מאשים בחוסרים את ישראל, אך לא את מצריים, אשר מצידה גם כן מנעה מעבר סחורות ודלק לעזה. אספקת המים כמעט ולא הושפעה, ולו רק מכיוון שישראל סיפקה מספיק לחץ משאבות הדרוש לאספקת מים לקומה שלישית בבתים בעזה ללא צורך בשאיבה. במקום אחר בדו”ח, מכיר גולדסטון בכך שכמעט ואין מתקנים לטיהור שפכים בעזה- ולא ייתכן שהיה חסר לממשלת החמאס דלק עד כדי כך שהיא לא יכולה להזרימו לשני מפעלי השפכים בעזה.

הדו”ח ככל הנראה מצביע על ישראל בתור האשמה מכיוון שהיא הכוח הכובש בעזה. טענת הכיבוש נובעת מהעובדה שישראל אכן כובשת את הגדה. אך כיבוש של חלק משטחי האויב אינו שווה ערך לכיבוש כל שטחי האויב. זהו דבר מוכר בכל העולם שבמהלך מלחמת העולם השנייה, גרמניה כבשה חלק מצרפת, אך טריטוריית וישי נותרה עצמאית. בדומה, למרות שהגדה אומנם כבושה, לא ניתן לומר את אותו הדבר על הרצועה.

דו”ח גולדסטון מאשים את ישראל באבטלה הגואה בעזה. אך העובדה היא שהאבטלה נותרה יציבה בעזה בזמן שביתת האש, ממנה התעלם כאמור דו”ח גולדסטון. האבטלה זינקה כאשר ישראל סגרה את שעריה לעזה לאחר עליית החמאס לפני שנים- אך אז, ישראל פעלה בדומה לכל מדינה ריבונית, אשר זכאית לסגור את גבולותיה לכל מי שתרצה. כך שזה לא שישראל גרמה לאבטלה בעזה, אלא שהיא שללה את הטבת התעסוקה שהיא העניקה לעזתיים בעבר ללא כל מחויבות.

דו”ח גולדסטון מאשים את ישראל בהרעלת הפלסטינים באומרו כי “80 אחוזים מהמים בעזה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה (עמוד 22)”. רק מי שקורא את האותיות הקטנות יבחין כי המים אינם מיועדים לשתייה מלכתחילה. ישראל מזרימה לרצועה מים מהכנרת בזמן שהיהודים שותים מים מותפלים. אך העזתיים, בדומה למרבית אוכלוסיית העולם, מצופים להרתיח את המים שלהם לפני שתייה.

בחירת המילים בדו”ח גולדסטון מקרבת אותו ללא פחות מעלילת דם. בקול נרגש, הדו”ח קובע כי “אמבולנסים ובתי חולים נפלו קורבן למתקפותיה של ישראל (עמוד 23)”. הרושם הוא שישראלים צמאי דם רדפו אחר פלסטינאים חולים, והפציצו ללא רחם אמבולנסים. תקיפות אלו היו למעשה אירועים בודדים, ותמיד התבצעו על סמך מודיעין מוצק. הדו”ח מתעלם מכך שהחמאס התפאר בפומבי על כך שהוא מנצל את רכבי הצלב האדם, הסהר האדום והאו”ם למטרותיו הצבאיות.

דו”ח גולדסטון

דו”ח גולדסטון אינו מהסס להמציא סוגיות. הוא מציין “בחשש” את “ההשפעות הבריאותיות ארוכות הטווח” כתוצאה מחשיפה לזרחן לבן- למרות שאין כאלה. (עמוד 23).

דו”ח גולדסטון טוען כי ישראל הרסה 280 בתי ספר וגני ילדים בעזה. בעמוד שלפני כן, סך כל הבתים המושמדים עומד על 3,354. זהו תמוהה ביותר שבתי ספר וגני ילדים מהווים כ9% מסך כל הבניינים בשטח בנוי וצפוף. המספר 280 התקבל ממקורות החמאס ללא כל עוררין, והוא ככל הנראה נובע מכך שבעזה מופעלים גנונים קטנים מבתים פרטיים. מספר הבתים ההרוסים נסתר על ידי העובדה שעד לחודש פברואר, כל בעלי הדירות שנהרסו פוצו על ידי החמאס בסכום כולל של 12 מליון דולרים.

מבלי להאשים את ישראל ישירות, הדו”ח קובע כי לנשים אין הרבה אפשרויות תעסוקה ברצועה לעומת גברים (עמוד 24). הרושם הניתן הוא שגם לכך אחראים היהודים.

הדו”ח מודה כי ישראל אפשרה לאספקה הומניטארית מוגברת להיכנס לרצועה בזמן המלחמה, אך טוען כי עדיין היה מדובר בכמות בלתי מספקת (עמוד 24). אך אם כך הדבר, כיצד זה שתושבי עזה מתקיימים מזה שנים על אספקה אף פחותה מכך? הדו”ח משחק עם משמעות המילה “מספיק”. הוא מציין את מחויבותו של כוח כובש לאפשר לשירותי רווחה לפעול, כפי שישראל אכן עשתה. אך משמעות הרווחה היא להמתיק קשיים מסכני חיים- לא לספק רמת חיים נוחה. אם מתחשבים בעובדה שהעזתיים אינם מתים מרעב או מהיעדר במוצרי בסיס ותרופות- ניתן להסיק כי מאמציה של ישראל בהחלט היו מספיקים.

דו”ח גולדסטון מרקיע לטונים חדשים כאשר הוא מאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות- פשעים שעומדים בקנה אחד עם אלה של גרמניה וסודאן (עמוד 24). ההאשמה היא “שלילת תושבי עזה מאמצעי הקיום, התעסוקה, הדיור והמים, ושלילתם מחופש התנועה והכניסה למדינתם וארצם- למזור ולבתי דין.” מי היה מאמין שהגבלות זמניות וכה פעוטות יזכו לתואר של פשע נגד האנושות. מה גם שאין ההאשמות נכונות עובדתית. מזה שישים שנה שתושבי עזה מקבלים מהאו”ם מוצרי בסיס שמנציחים את מצבם במקום לקבל סיוע אמיתי שיסייע להם לצאת ממצבם הסטטי. אחוז מזערי מאוכלוסיית הרצועה עבדה במפעלים שהופצצו ועל כן הושפעה מכך. ישראל, הפושע בסיפור, סיפקה לאורך כל הדרך מים וחשמל לעזה- בחינם. העזתיים תמיד יכולים להגר החוצה למצריים- וכך גם עושים. בדומה לכל מדינה ריבונית, ישראל אינה מחויבת להנפיק אשרות מעבר לזרים. עצירים ממדינת אויב תמיד נמנעים מגישה לבתי דין לאומיים, במיוחד כאשר המעצר הוא קצר.

הועדה משווה בין צה”ל ל-חמאס, ומתארת את שניהם כ”כוחות חמושים” (עמוד 25). בזמן שהדו”ח כביכול קורא למתן יחס טוב יותר לגלעד שליט, הדו”ח למעשה מטיב עם חמאס. שליט מתואר בכך כשבוי מלחמה, ולא כאדם חטוף. על כן החמאס זוכה ללגיטימציה כצבא רשמי שראשי לקחת שבויים.

בעודו מתייחס לחמאס, דו”ח גולדסטון נמנע משימוש בתואר “פשעי מלחמה”. בעודו מתייחס לעובדה שחמאס הרג את הפושעים שברחו מבתי הכלא המופצצים, ממתיק הדו”ח את הממצאים באומרו כי “חלקם היו סוחרי סמים”.

למרות שהמנדט לו זכתה הוועדה התייחס רק לרצועה, היא הקדישה חלק נרחב מהדו”ח לגדה. הדו”ח מציין שקר מוחלט לפיו צה”ל הרג עשרות מפגינים בגדה בזמן המבצע ברצועה (עמוד 27). למעשה, הגדה נותרה שקטה באופן מופתי, גם בשל סלידתם של תושבי הגדה מהעזתיים, וגם בשל פעילויות השיטור של הפת”ח. בעלילת דם מוחלטת, הדו”ח מאשם את צה”ל בירי צלפים אל תוך ההמון המפגין שלא היה ולא נברא. למרות שהדו”ח טוען כי ישראל אינה חוקרת את הריגתם של פלסטינים בידי “חיילים ומתנחלים” ההיפך הוא הנכון. חקירות נפתחות לאחר כל אירוע ירי- גם כזה שלא הוביל לנפגעים.

דו”ח גולדסטון

הדו”ח גם ממציא מחדש את המונח “מעצר” בעודו טוען שלאורך השנים ישראל עצרה כ700 אלף פלסטינים בגדה (עמוד 27). מספר זה, שהינו מנופח מעבר לכל פרופורציה, ככל הנראה כולל גם תחקורים בגבולות ומחסומים. הדו”ח מכנה את המחבלים העצורים בבתי הכלא בישראל בתור “עצירים פוליטיים”, ושולל את הטענה הישראלית שמדובר בעצירים ביטחוניים.

דו”ח גולדסטון מגנה את מעצרם של בכירי החמאס בידי ישראל (עמוד 28) למרות שקשרים ךארגון טרור הינם פשע בכל מדינה בעולם. הדו”ח טוען כי פעילי חמאס בכירים נעצרו בשל “אמונתם הפוליטית” ולא בשל שיוכם לפעילות טרור.

בהמשך הדו”ח, מתוארת ישראל כשורש כל הרוע בעולם. ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים עם גדר ההפרדה, אשר למעשה מפרידה בין ישראל לפלסטין (עמוד 29) כפי שכל מדינה רשאית להפריד בינה לבין שכנתה. אך ישראל גם אשמה בחלוקת תעודות זהות לפלסטינים על מנת שיוכלו להיכנס למדינה היהודית. הדו”ח מאשים את ישראל בכך שהיא מספקת אשרת עבודה לפלסטינים- בטענה שמגיעה לפלסטינים הזכות לתעסוקה חופשית.

הדו”ח קובע כי עצם העובדה שערביי ישראל אינם יכולים להביא ארצה כמה קרובים שירצו בתוכניות איחוד משפחות הינו פשע נגד האנושות.

הדו”ח אף מחריף מעבר לדרישותיה של יוזמת השלום הסעודית, כאשר הוא דורש את חזרתם של הפליטים הפלסטינים לישראל, סוגיה שכלל אינה קשורה למנדט שניתן לכותבי הדו”ח. אין ספק שחלק מההאשמות לקוחות ישירות מהתעמולה הפלסטינית: “פלסטינים נשללו מהזכות להתקרב לאזורים בהם נבנתה גדר ההפרדה, הזכות להתקרב להתנחלויות, לאזורי חיץ, ולשטחי אש”. ביקור בגדה יגלה כי ערבים רבים חיים מטרים בודדים מגדר ההפרדה, קרקעות לא הופקעו, מלבד מספר דונמים ספורים. באשר לשטחי חיץ, גם ליהודים אסור להיכנס אליהם- זהו טבעם של שטחי חיץ ברחבי העולם.

הוועדה אף לא טרחה לוודא אי דיוקים ברורים: אין בסיסי צבא גדולים או שטחי אש בגדה. הדו”ח טוען שההתנחלויות ממוקמות על אדמה שהופקעה ויש להסירן, אך העובדה היא שמרבית ההתנחלויות יושבות על אדמה ריקה, שאין לה בעלים.

דו”ח גולדסטון אינו בוחל בשום אמצעים- כולל שקרים בוטים. “במהלך ולאחר המבצע בעזה, ישראל העמיקה את אחיזתה בגדה בדרך הפקעת אדמות מואצת, הריסת בתים מוגברת, צווי הריסה והפקעת משאבים בגדה (עמוד 29).” האמת היא, ששום פיסת אדמה לא הופקעה בזמן מבצע עופרת יצוקה, לא נהרסו שום בתים, לא ניתנו היתרי בנייה בגדה, ואין שום משאב טבעי בגדה שאפשר בכלל לנצל.

הדו”ח הינו פרי חלומם הפרוע ביותר של הפלסטינים, כדוגמת הטענה בדבר תכנון ישראלי לבנות 73 אלף יחידות דיור בגדה (עמוד 30). הוועדה כלל לא עשתה את החישוב הפשוט לפיו בניית כל כך הרבה בתים תכפיל את גודל השטח הבנוי- טענה אבסורדית לחלוטין במציאות בה גידול ההתנחלויות עומד על 0.2% בשנה. הדו”ח טוען כי “15 אלף יחידות דיור כבר קיבלו היתר בנייה”- שקר שקוף וניתן לבדיקה.

דו”ח גולדסטון מבטל את הסבל הישראלי ומצדיק את ירי רקטות הקסאם (עמוד 31). הישראלים “כביכול” דיווחו על יותר מאלף פצועים, למרות שהמספר אף גבוהה מכך. הטענה כי “…918 מתוכם נפצעו לאחר תחילת המבצע הישראלי בעזה” נועדה אך ורק בכדי להצדיק את החמאס.

דו”ח גולדסטון

אין מקרה אחד בו לא מצא דו”ח גולדסטון לנכון להאשים את ישראל, אפילו בהתייחסותו לעובדה שישראל ספגה אלפי רקטות על ריכוזי אוכלוסייה (עמוד 33). לדוגמה, ישראל מואשמת בכך שלא בנתה לישובי הפחונים הבדואים הבלתי חוקיים שבנגב מקלטים כנגד הרקטות. כלל אין זה חשוב שהבדואים אינם חיים בקרב שדרות, אשקלון ואשדוד, כך שהרקטות כלל אינן מכוונות אליהם. בפועל, מספר רקטות בודדות, מסך ה9000 שנפלו על ישראל- הגיעו לשטחים שמיושבים על ידי בדואים באופן בלתי חוקי.

הדו”ח אינו נמנע מלהטוטים סטטיסטיים, כפי שנראה בעמוד 34. בין השאר נטען כי הגזענות הישראלית מתבטאת בכך ש”מבין המפגינים שהובאו בפני בתי דין ישראלים, רובם המכריע של אלה שעוכבו לפני המשפט היו ערבים.” אך רק מספר פסקאות לפני כן, הדו”ח מודה כי ההפגנות נגד המבצע בעזה התנהלו בראשות ערביי ישראל. על כן, ערבים רבים נכללו ברשימת העצורים. בהתעקשות על הזכות לאסיפה שוחרת שלום, הדו”ח מתעלם כליל מהעובדה שמרבית האסיפות לא היו רגועות כלל- אלא היו התפרעויות לכל דבר.

כותבי הדו”ח הוטרדו מכך שממשלת ישראל תוכל להימנע מאחריות משפטית בכך שתערוך חקירה משל עצמה. על כן דו”ח גולדסטון תוקף במכת מנע את מאמצי החקירה הישראליים בעמוד 36. “המערכת הישראלית אינה עומדת בסטנדרטים הבינלאומיים של ניטרליות ונכונות לחקור”. הדו”ח אינו מתייחס לכך שכל מדינה תהיה אשמה במשוא פנים כלפי חייליה במידה דומה. באשר לנכונות, רק שתי פסקאות קודם לכן, תוקף גודלסטון את הדו”ח שהכין צה”ל עצמו- אשר עריכתו ארכה שבועיים בלבד.

הדו”ח טוען כי “המערכת הישראלית טומנת בחובה משוא פנים עמוק כלפי הפלסטינים אשר מונע ממנה את היכולת לנהל חקירה אמיתית ולספק מענה לתביעותיהם של פלסטינים”, אך הוא מתעלם כליל מהעובדה שאין לישראלים כל סיכוי לתבוע את ארגון ה-חמאס על הנזק שהוא גרם להם בבתי הדין בעזה.

בעודו מתייחס לפיצויים, דו”ח גולדסטון מתייחס רק לפיצויים שחייבת ישראל לתושבי עזה.
אלפי קורבנות הטרור היהודים אינם זכאים לדין דומה.

עוד על דו”ח גולדסטון