בתקופת השופטים של ארץ ישראל המקראית, היה שופט בשם יפתח. יום אחד, יפתח קיבל מסר ממלך עמון: החזר לי את השטחים שכבשתם. המלך צדק, היהודים באמת כבשו אדמה מידי העמונים. ע”פ כל קנה מידה בינלאומי, האדמה אכן הייתה שייכת לעמונים. הצעתו של מלך עמון עמדה בקנה אחד עם הסכם אוסלו: שטחים כבושים תמורת שלום. יפתח סרב ופרצה מלחמה. לעולם לא נדע האם הייתה זו אמונה חזקה בה’ שדחפה את יפתח לסרב לוותר על ערי ה’. ייתכן ויפתח פשוט היה לאומן ושנא את העמונים. אולי חייו אשר הזכירו מאוד את רובין הוד הפכו אותו לרודף הרפתקאות. יהיה המניע אשר יהיה, העובדה היא שהיהודים בחרו בשטחים על פני שלום.

כך היה עד לא מזמן. אפילו רודף השלום אבא אבן כינה את גבולות המדינה ב48, “גבולות אושוויץ“. האמת היא שהוא קלע בדיוק לנקודה, שכן מי באמת מאמין שניתן להגן על מדינה ברוחב של 20 קילומטר? למעשה, מי בכלל היה קורא לרצועת חוף כה דקה “מדינה“?

בן גוריון קיבל את הרעיון של שטחים תמורת שלום, אך הוא דיבר על משא ומתן עם ירדן, לא עם הפלסטינים. מי שהיה אחראי לדיכוי שיטתי ואכזרי של הפלסטינים לא היה מבין תומכי עצמאותם. גם בן גוריון חשש מגבולות המדינה של לפני 67.

אם בישראל יש דמות מוערצת במחנה השלום, הרי שזהו רבין. ובכן, מספר שבועות לפני הירצחו, גם הוא נאם בכנסת והכריז כי “גבולה של ישראל חייב לעבור בעמק הירדן במובן הרחב ביותר של המילה.” שום מנהיג ערבי לא לקח באמת את רעיון המדינה הפלסטינית ברצינות. אפילו סאדאת הסכים להסכם שלום עם ישראל שכלל רק אזכור מעורפל אודות זכותם של הערבים להגדרה עצמית.

תוכניתו של אולמרט לשלום עם הפלסטינים מוצלחת בזדוניותה. ההצעות הישראליות המקוריות, להן הסכימו הפלסטינים פחות או יותר, הותירו את גושי ההתנחלויות בידי ישראל, ומסרו לפלסטינים שטחים מדבריים בתמורה. הסכם שכזה היה מחייב פינוי של יחסית מעט מתנחלים מבתיהם, לא יותר מארבעים אלף איש. על אף שמדובר במכשול גדול פי כמה מפינוי גוש קטיף, עדיין מדובר במשהו בר ביצוע. אך התוכנית הטרייה השואפת לפינוי כולל של הגדה, משמעה עקירת 300 אלף איש מבתיהם, מטלה בלתי אפשרית. אפילו אם הכנסת תאשר פעולה מסוג זה, דעת הקהל תתנגד לה באופן גורף. ישראל ללא ספק תיאלץ לפנות לארה”ב שתממן את הפינוי והפיצויים, בעלות אסטרונומית, וקרוב לוודאי שהתשובה תהיה שלילית. הפיצויים למפוני גוש קטיף היו צנועים, ובעבור רבים, כלל לא הספיקו על מנת לרכוש בית חדש. אך אפילו בקנה מידה שכזה, פינוי 98% מהגדה יעלה יותר מ200 מיליארד דולר. גאוניותה של תוכניתו של אולמרט טמונה בהיותה בלתי אפשרית לביצוע. ייתכן ועבאס אף יקבל אותה, שכן הוא בעצמו אינו רוצה מדינה. בעבורו, חתימה על הסכם עם ישראל שהיא אינו יכולה לעמוד בו, יציג אותה באור רע, ויזכה אותו בנקודות זכות בתקשורת.

הסכם הנסיגה החדש יאפשר לפלסטינים גישה לכנרת וים המלח. ברור לכל שהפלסטינים יעשו כל שביכולתם על מנת לשאוב כמה שיותר את מי הכנרת והמינרלים בים המלח, במטרה לגרום לאסון אקולוגי. לפני עשורים, ישראל הפציצה את ירדן על מנת לסכל תוכנית ירדנית להסטת מי הירדן. אפילו אם הפלסטינים יסכימו למכסת שאיבה, ברור כי הם יפרו אותה, וישראל לא תוכל להפציץ אותם באשמת “שאיבת מים”.

ישראל אף הסכימה לאפשר למספר פליטים פלסטינים לשוב לשטחה ממחנות הפליטים. המספר המדובר נע בין 5-20 אלף איש. הפלסטינים ידאגו לשלוח את הפושעים והבריונים הקשים ביותר שיימנו מבין “החוזרים”. כפרים ערביים יסרבו לקלוט אותם, והם ייאלצו להתיישב בישובים יהודיים. תוך זמן קצר, הם יעלו עוד ועוד מקרובי משפחותיהם בדרך תוכניות איחוד משפחות.

תוכנית הממשלה להעתיק את מגוריהם של המתנחלים תמוהה ביותר. מחויבותו העליונה של הממשל היא לאזרחיו, ואם חובה עלינו לבצע עקירה, הבחירה הראשונה של הממשל צריכה להיות עקירת התושבים הערבים מיהודיה ושומרון, לא היהודים. ההצעה ליישב את המתנחלים בגליל הינה צינית ביותר. היו לא מעט אנשים שהממשלה ביקשה מהם להתיישב בימית. עם נטישת סיני, הם פונו מבתיהם ועברו לגוש קטיף. עם נטישת עזה חלקם עברו להתגורר בגדה. כיום הממשלה דורשת מהם לעבור לגליל, אך בעתיד הלא רחוק ישראל תפנה את הגליל בדיוק מאותה הסיבה שהיא מפנה את הגדה – יש שם יותר מדי ערבים. למעשה, ברוב חלקי הגליל אוכלוסיית הערבים גדולה יותר מהיהודים באופן יחסי ליהודה. הבעיה היא שאנו אפילו לא יכולים להצטמצם למדינת תל אביב, שכן גם היא מוצפת בערבים מיפו.

האוכלוסייה הצעירה בישראל מונה 34% ערבים. הוסיפו למספר זה רוסים לא יהודים, ושחורים מוסלמים/נוצרים, והיהודים מתקרבים להפיכה למיעוט. המדינה הדו לאומית כבר כאן, והדרך להימנע ממנה היא לא ויתור על שטחים. אם אנחנו רוצים מדינה יהודית, אנחנו חייבים לוותר על הערבים, לא על האדמה.

ברגע שתוקם המדינה הפלסטינית, ירדן, סוריה, איראן, חזבאללה, האחים המוסלמים ואלקעידה ימהרו להשתלט עליה. ישראל עומדת חסרת אונים נוכח ההתעצמות הצבאית בעזה, מה היא תוכל לעשות כנגד הגדה? חזבאללה חידש את מלאי הרקטות שלו תוך פחות משנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, חרף איזור החיץ של האו”ם. המדינה הפלסטינית תזכה לגבול משותף עם סוריה, והיא תחומש בטילים תוך שבוע. אפילו אם ישראל תחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תחדל מסיוע לפלסטינים כנגד אויבתה הגדולה. כמובן שיש גם את איראן. שאר מדינות ערב כלל לא מביעות רצון לחתום על הסכמי שלום עם ישראל אפילו במידה וזאת תיסוג מהגדה. להיפך, הערבים זקוקים לישראל לוחמנית על מנת לשמור על אחדות פאן ערבית. הם אינם מעוניינים במלחמה כוללת, אך הם בהחלט נהנים מהעוינות היום יומית.

כיום ישראל היא זאת שמונעת מהחמאס להשתלט על הגדה המערבית. ברגע שייחתם הסכם השלום, צה”ל ייסוג, וחמאס ישלוט. מתוך הכרה בכך, הממשלה מתכוננת לפעולה רחבת היקף בעזה. את חמאס אומנם ניתן לנצח, אך לא למחות לחלוטין. הפעולה תגרום לאבידות קשות בקרב חיילי צה”ל, חיילי הצבא “המוסרי” אשר מתעקש להפקיר את חייהם של ילדי ישראל בלוחמה ממולכדת בשטח בנוי במקום להפציץ מהאוויר. החמאס ייראה כמנצח ויגבור על הפתח ללא קושי בבחירות הבאות.

אין זה משנה כלל אם הפלסטיני מהרחוב מעוניין בשלום עם ישראל. איראן לא שואלת לדעתו. עם הקמת המדינה הפלסטינית לא תהיה תקופת צינון בה ילמדו שני העמים לחיות בדו-קיום. לא נזכה לראות את שיכחון השנאה ורגיעת הרוחות. מדינת שלום לא תקום בגדה. שעון העצר עד העימות הצבאי הבא יחל מייד עם הקמתה, וישראל כולה תלמד איך זה לחיות בשדרות.