או”ם

מאמר זה עוסק בתפקידו של ה-או”ם בהפיכת איכרים פלסטינים למחבלים. טענתו של האו”ם כי הוא פועל מתוך רחמים אינה אלא שקר גס. אדם הפועל מתוך רחמנות מתעלה מעל צרכיו האישיים מתוך הבנה שצרכי הזולת חשובים משלו. ארגוני הסיוע של האו”ם אינם פועלים מתוך רחמנות שכן מעורבותם בעם הפלסטיני שירתה אינטרסים פוליטיים ובירוקרטים מובהקים של הארגון. מדיניות של רחמים למשל, הייתה מונעת מארצות הברית מלהפציץ את טוקיו במלחמת העולם השנייה, על אף שזה נגד את המאמץ המלחמתי. אונר”א בדומה, הגישה רחמים מזויפים לפלסטינים על חשבון יהודים.

אונר”א דאגה במשך 60 שנה להשאיר בכוח את הפלסטינים בגטאות ובמחנות פליטים. המחנות אשר היו אמורים לשמש תקופת מעבר לפלסטינים, בה יסייעו להם לבנות חיים חדשים, הפכו לחיים עצמם. במקום לפעול כמו בית ספר – תאכיל, תחנך ותשלח את התלמיד לעולם, מחנות האו”ם הפכו למגורי הקבע של ארבעה דורות של פלסטינים. התוצאה היא אף גרועה ממה שמוצאים בלב ליבן של שכונות העוני הגרועות בעולם. מחנות הפליטים הולידו דור אחר דור של אנשים אשר התחנכו ללא כל ערכי יצרנות או כישורים תעסוקתיים, שהסתמכו לחלוטין על חלוקת מזון של ה-או”ם בשביל לשרוד. דורות של פליטים מבלים את חייהם ללא כל תעסוקה, כישורים או פרנסה, יום אחר יום. אין פלא שאת החלל הנוצר מילאו הפלסטינים בכמיהה רומנטית ללאומיות משלהם. למושגים של חינוך ומוסר אין כל נגיעה לחיי היום יום במחנות הפליטים, רק לכוח גולמי.

מי שבתנאים דומים בארה”ב היו הופכים לפושעים ובריונים, הפכו במחנות הפליטים של ה-או”ם לטרוריסטים. האו”ם קיבל בברכה את נוכחותם של הטרוריסטים, שפעלו להשליט סדר בתוהו ובוהו של המחנות, ונתנו הצדקה להמשך פעילותו של האו”ם במקום. נוכחותם של “מחנות פליטים” לאחר 60 שנה מהווה כישלון אדיר של האו”ם, אך נוכחות הטרוריסטים משמשת אמתלה לאו”ם לטעון שהוא איננו נמצא במקום לחינם. כעת האו”ם קיבל על עצמו בפועל תפקיד חדש: נושא הדגל של התנועה האנטישמית. האו”ם אומנם לא הצליח להוציא את הפלסטינים ממחנות הפליטים, אך הוא הצליח מעל ומעבר בהכשרה ותחזוק הקרקע ממנה תצמח תשתית הטרור האנטי ישראלית. שיקולים פוליטיים, בירוקרטיה, ורגשי אבהות התאחדו להפיכת הפליטים הפלסטינים לפרויקט המחמד של האו”ם. מהלכיו של האו”ם הובילו לשימור מחנות הפליטים במצבם המזעזע, הנצחתם, והפיכתם למוקדי עוני עצומים בהם ניתן לחוש בשנאה באוויר כאילו הייתה מוחשית.

אפילו תוכניותיה התמימות ביותר של אונר”א הפכו לנשק כנגד ישראל. אונר”א ממנת את מערכת החינוך במחנות הפליטים – טוב ויפה? לא ממש כאשר מגלים שאונר”א ממנת את תוכניות הלימודים של פת”ח וחמאס. אונר”א למעשה מממנת את מכונת תעמולת השנאה הפלסטינית, אשר מלבה טרור בדורות עתידיים ומנציחה את אומללותם של הפלסטינים. כמו כן, אפילו חלוקת האוכל של כוחות האו”ם מחזקת את ארגוני הטרור. הארגונים הומלכו כאחראים בדרג השטח על חלוקת אוכל ואספקה, ובכך זכו בכוח והשפעה אל מול אוכלוסיית הפליטים. גרוע מכך, החלוקה יצרה מצב בו הפלסטינים יודעים שאיכות חייהם אינה מושפעת ממדיניות מנהיגיהם. חמאס ופת”ח יכולים להמשיך במעלליהם החבלניים, אך האזרח הפשוט תמיד יקבל את קצבתו היומית מאונר”א. הבטחת ההכנסה של אוכל ותרופות יוצרים מעין רשת ביטחון לפלסטינים, מה שמאפשר להם להתנער מאחריות לאומית, ולטפח אידיאולוגיות קיצוניות. אספקת ה-או”ם שומרת על הפלסטינים במחנות הפליטים בעוד שהיעדרה הייתה מכריחה אותם מזמן להיקלט באוכלוסיות הערביות הסובבות. אך האו”ם אוהב עד מאוד את פרויקט המחמד שלו. אונר”א הקים למעשה מדינה, בתוך מחנות הפליטים.

אונר”א הינו אויב גרוע בהרבה לישראל מערב הסעודית. חבלת אספקת ה-או”ם למחנות הפלסטיניים חייבת להיות יעד צבאי עליון למשטר הישראלי. ללא הסיוע, היו ננטשים המחנות לפני שנים. אלה הם הרחמים במיטבם: לאפשר לצאצאי הפליטים לפתוח בחיים חדשים. מחנות אונר”א נראים כיום כמו חברות מבוססות. יש בהם מערכות אדמיניסטרטיביות, בתי ספר ובתי קפה. אך חברות אלה אינן מבוססות על יותר מאחוות אסירים. ברגע שפלסטינים יתחילו לעזוב את מחנות הפליטים, הם ייחרדו מהמחשבה שהם אי פעם חיו שם.

נוכחותם של תנועות טרור אזוטריות כמו ‘פתח אל אסלאם’ משרתות את האינטרס הישראלי. פלגים לוחמים במחנות הנאבקים בינם לבין עצמם מדרבנים פלסטינים לעזוב את המחנות ולבסס את חייהם במקום אחר. התחזקותן של תנועות טרור יריבות במחנות גם מרחיקות פלסטינים עשירים המבקשים לתרום כספי סיוע שמנציחים את המחנות.

המצב במחנות רק הולך ומחריף עם הזמן. בתחילה עוד חיו הפליטים באשליה ששהותם תהיה זמנית ושעליהם רק לדאוג לרווחה זמנית עד למועד השיבה. הם חיו בתחילה חיים יחסית נורמאליים, ואף הקימו מוסדות חינוך מוצלחים למדי. מדובר בתופעה יוצאת דופן בעולם הערבי. רבים מבוגרי מערכת החינוך המוקדמת של מחנות הפליטים הפכו למלומדים הגדולים ביותר בעולם הערבי של היום והתברגו בעמדות מפתח במשטרים מוסלמיים. אשליית השיבה התפוגגה עם הזמן ואת מקומה תפס האידיאליזם, לאחריו הייאוש, ולבסוף השגרה. צאצאי הפליטים סיגלו את תקוותיהם למציאות החדשה, וכעת נוצר מצב אבסורדי בו צאצאי הפליטים אפילו מחזיקים בדעה שהם רוצים בהמשך מצבם העלוב. רובם לא יסתגלו לחיי חירות. פלסטינים שהואכלו בכפית בידי אונר”א כל חייהם פיתחו לעצמם תפיסה מעוותת של מציאות חלופית.

הקולות הנדירים היוצאים מקרב המחנות שייכים למעמד המחונך, אשר מפיץ בעולם את סיפורי הגבורה ותחושת הלאומיות האדירה של הפליטים. במציאות, יושבי המחנות אינם חדורי אידיאולוגיה יותר משאיכרים בימי הביניים נהרו לשמוע נגני דרכים מתוך רגשנות רומנטיות ואבירית. אנשים שגרים בביצה צריכים אור בקצה המנהרה, אך למעטים באמת אכפת מספיק בכדי ללכת רק לעברו.

בלבנון, מחנות הפליטים יצרו איי טרור, אך בעזה הצליחה מדיניות האו”ם ליצור מדינת טרור ברת קיימא. כאשר מצריים סירבה לאפשר את כניסתם של פליטים פלסטיניים לשטחה, היה על האו”ם לפזר את ההמון הנס לטריטוריות אחרות. במקום זאת, האו”ם עודד את הפלסטינים להישאר בעזה ומימן את שהותם. מדיניות האו”ם היא שהפכה את עזה, המקום הצפוף ביותר בעולם, לפצצה מתקתקת. לפני שנת 67′, ה-או”ם הציע הצעה אבסורדית ליישוב מחדש של תושבי עזה במדבר סיני, תוך חציבת תעלה אדירה מהנילוס ועד אליהם על מנת לספק להם מי שתייה. ההצעה נדחתה, ומאז 67′ לא היו עוד הצעות. בשנת 67′ ארבע חמישיות מהעזתיים חיו בערים – כלומר היו מובטלים. מאז, באופן מדהים, שיעור האבטלה הצליח רק לטפס מעלה. האבטלה ירדה לזמן מה כאשר ישראל פתחה את גבולותיה לפועלים, אך עלתה בשנית לאחר שנסגרו השערים. נראה כי לא משנה תחת איזה משטר, עזה תמיד תישאר מדינת שודדים המתקיימת בזכות הברחות נשק, ופעילות חבלנית – עיר עלובה מוכת עוני וטרור שאף אחד לא מוכן להתערב בענייניה מחשש לשקוע בבוץ. פת”ח היה מאושר מהשתלטות ה-חמאס על הרצועה. הסיוט הגרוע ביותר של תושבי הגדה איננו כיבוש ישראלי או ירדני, אלא נהירה המונית של פליטים מעזה ולבנון לתחומה ברגע שתוכרז הקמתה של המדינה הפלסטינית.

הפלסטינים אינם מסוגלים לתחזק מדינה ברת קיימא. במדינות גדולות, פורעי חוק נמלטים לאזורי ספר מרוחקים, אך במדינה קטנה כמו פלסטין הם ישבשו לחלוטין את חיי החברה הכללית. מדינות קטנות יכולות להתקיים רק לאחר בניית תרבות אשר שמה דגש על ציות החוק ומשמעת פוליטית. למהלך כזה דרושות מאות שנים של חינוך והטמעת ערכים. אין למדינה הפלסטינית העתידית שום סיכוי להימנע מנפילה לידיהם של פושעים ולוחמי גרילה.
דף ביתnull