מדוע הטרור לא יכול להיות בכול מקום, כל הזמן? לא נדרשים חוכמה או אימונים בכדי לשכור דירה, להדליק גז בתנור הביתי, ולפוצץ בניין. לא נדרשת חוכמה, וכמעט שאין צורך באימון בכדי לשכור משאית, לקנות שלושה טון של דשן אמוניום, לערבב אותו עם אתם-יודעים-מה, להחנות את המשאית בחזית בניין כלשהו, ולפוצץ את הבניין. נדרשת חוכמה מועטה בלבד ואימון מוגבל בכדי להוריד מהפסים רכבת הנושאת מכלי כלור. טרוריסטים יכולים לרכוש באופן חוקי נשקים ובאופן קל באותה המידה לרכוש חומר נפץ תקני על ידי רישום כחברה להריסת מבנים. ניתן לרכוש בלוני גז פרופן בחנויות רבות מבלי להסב את תשומת ליבו של אף אחד. ה-FBI עובד בצורה טובה מאוד ומצליח לחשוף הרבה ניסיונות לפיגועים מצד טרוריסטים. אבל סוג הטרור הביתי שתואר לעיל מתאים לביצוע על ידי תאים בני שניים או שלושה אנשים ובדרך כלל אי אפשר לגלות ניסיונות לטרור מסוג זה מראש.
אחד ההסברים להעדר טרור “ביתי” הוא המניעה המוסרית המובנית. לדוגמא, הצבא האמריקני יכול באופן מעשי להשתלט על המדינה, בדומה להרבה הפיכות שהתרחשו במדינות אחרות, אבל הוא לא עושה זאת. כנופיות פשע יכולות לחטוף פוליטיקאים מקומיים על מנת לבצע חילופי שבויים כנגד חברי כנופיה כלואים, כמו שהמורדים הגרמנים חטפו את פיטר לורנץ ב-1975, אבל מקרים שכאלה הם מעטים. אוכלוסיות במדינות מרובות אוכלוסין הן בדרך כלל קונפורמיסטיות עד לרמה שבה הן שולחות את בניהן למלחמות בוייטנאם ובעיראק, ולא סביר שתנגדנה לממשלה. הביטוח הלאומי הרס את הסיבה החשובה ביותר שבגינה אכפת לאנשים מילדיהם: הסיבה הפיננסית. אנשים לא סומכים על ילדיהם שידאגו לביטחונם הפיננסי לעת זקנה. בהעדר קשרים פיננסים, הסוגיות המוסריות אינן חזקות מספיק מכדי לגרום להורים לקטוע את אצבעות ילדיהם לפני שיתירו להם להתגייס לצבא למטרת מלחמה חסרת היגיון.
אנשים מפחדים לצאת כנגד כל מערכת שלטת לבדם, אבל הם מתאגדים לקבוצות – ואז שירותי הביטחון מגלים אותם. אנשים רבים תומכים בטרוריסטים אבל מעטים יכולים לצאת להרוג את עצמם כזאבים בודדים. האומה האמריקנית בת שלושת מליון האזרחים מפיקה מעט רוצחים פסיכופטים, ולא סביר להניח באופן סטטיסטי שחמשת מליון המוסלמים שחיים בארה”ב יפיקו מחבלים מתאבדים רבים. אבל אפילו לא אחד? קשה להבין מדוע, חרף הכמות העצומה של ההטפות באינטרנט, אף אדם לא יצא כנגד המערכת באמצעות טרור. אנשים כמו רסקולניקוב הם נדירים כיוון שהם עומדים בשוליים של החוקים המוסריים האוניברסאליים, אבל “טרוריסט לאדם אחד הוא לוחם חופש לאדם אחר” ומטרות נעלות מספיק מקדשות את האמצעים – לא אמור להיות חוסר בטרוריסטים בודדים.
אנשים לא מתעבים טרור באותו האופן שבו הם מתעבים רצח. טרור הוא רק כלי, ויכול להניב פירות טובים בצורת חופש – אך הוא יכול גם להניב פירות באושים. מאמציו של אוסמה נדונו לכישלון. לוחמי החופש כמו תומאס ג’פרסון השתמשו באלימות על מנת לשבור את השלשלאות שהעיבו על סדר עולמי חדש קיים. אוסמה עשה שימוש לרעה בטרור על מנת ליצור סדר עולמי חדש – גישה כזו לא יכולה לעבוד במערב. לטרור יש יותר פוטנציאל במדינות מוסלמיות הרוויות באופוזיציה אסלאמיסטית. אוסמה יכול לזרוע טרור בממשלות רודניות על מנת שאלה יאפשרו לאיסלאמיסטים לעלות לשלטון במסגרת בחירות חופשיות. אפילו בעולם המוסלמי, לטרור אין פוטנציאל לטווח הרחוק.
טרוריסטים מחפשים חסות מצד מדינה לא רק בשביל הכסף או הנשק, אלא בראש ובראשונה מסיבות פסיכולוגיות: התמיכה מעודדת ומחזקת אותם. זה אפילו לא קשור לבטיחות: טרוריסטים רבים מוכנים למות. הבעיה שלהם היא אי הנוחות האנושית העמוקה בהתייצבות בפני ישות מאיימת לבדם.
אם האמירה לעיל אכן נכונה – ואין כל גישה אחרת המסבירה את היעדרות הטרור הביתי – אזי אל-קעידה מצטייר כארגון מוזר יותר ויותר. לאל-קעידה לעולם לא הייתה מדינת חסות. אף ארגון טרור לא שרד ללא תמיכה של מדינה או ישות דמוית מדינה. החל מהמתנקשים של ימי הביניים שמאחוריהם עמדה ישות דמוית-מדינה ועד צבא האדום שנתמך על ידי הגרמנים, כל הטרוריסטים נסמכו על “אחיהם הגדולים”. אל-קעידה רכש לעצמו מקום מבטחים בסודן ובאפגניסטן, אבל לעולם לא היה לו “אח גדול” עליו היה יכול לסמוך. או שאל-קעידה הינו ארגון ייחודי היסטורית – הנחה לא סבירה בעליל – או שהוא אינו מעצמת טרור.