ההמונים אינם חמורים כמו שהגדיר אותם אלכסנדר המילטון. להפך, אוכלוסיות הן בדרך כלל רגישות. הרבה סטיות מדומות הן שטחיות בלבד. הרוסים תמכו במהפכה הסוציאליסטית כאלטרנטיבה למונרכיה שדיכאה את האזרחים, ותמכו בסוציאליזם לאחר מכן כיוון שהפרופגנדה שכנעה אותם שהקפיטליזם מציע פחות הזדמנויות כלכליות. ברגע שמחסום המידע נשבר באמצע שנות ה-50 ובמיוחד בשנות ה-80, הרוסים הבינו שהאמריקנים חיים טוב יותר מהם, והקומוניזם נידון להכחדה. בדוגמה נוספת, הישראלים לא הצביעו לאותו רבין שחתם על הסכימי אוסלו אלא לרבין שפקד על צה”ל לשבור את לערבים את הידיים ואת הרגליים בזמן האינתיפאדה. הישראלים הצביעו עבור בגין (סיני), שמיר (מדריד), רבין (אוסלו), נתניהו (וואי), שרון (עזה) שהבטיחו להם גישה תקיפה כלפי הערבים אך ששיקרו להם: שמעון פרס פייס בגלוי את הערבים אך לעולם לא הצליח לגייס תמיכה בקרב היהודים. כל הסקרים הורו על כך שהישראלים חושבים באופן הגיוני: הם רוצים מדינה יהודית ללא ערבים בגבולות ברי הגנה, והם מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית.
השמאלנים הישראלים מתמרמרים באופן עקרוני על המצאות הערבים והורגים אותם בשמחה במהלך מלחמות. בן-גוריון סע ל-600,000 ערבם לברוח מישראל ב-1948. השמאל עם זאת, הוא רציונאלי: אם לא ניתן לגרש את הערבים, על היהודים לחיות איתם בשלום. אם ישראל לא יכולה לספח את יהודה ושומרון, הגיוני לתת אותם לערבים. לשמאל יש את כל הסיבות הנכונות חוץ מאחת: אמונה וחזון להתגבר על גבולות קווי המדיניות הרציונאליים.
אף אחד לא מחפש קונצנזוס פופולארי בנוגע לתיאוריות מדעיות – הרוב לא יכול להחליט אם היפותזה מדעית היא נכונה או לא. פוליטיקה היא מדע לא פחות מורכב מאחרים – יותר מורכב, למעשה, כיוון שהוא מסתמך על קלטים סובייקטיביים מהרבה שחקנים ולא רק מעובדות אובייקטיביות הניתנות לצפייה כמו במדעים הטבעיים. פוליטיקאים לא יכולים לעבוד על אנשים בכל הנוגע למטרותיהם אך יכולים להונות בנוגע לפרוצדורה. סוציאליסטים טוענים באופן שגוי שחלוקה מחדש מגדילה את הרווחה הכוללת – הפוליטיקאים הישראלים הנוכלים טוענים שוויתורים גורפים יביאו לשלום עם האויב הערבי הנחוש.
בחירות דמוקרטיות מעלות אוטוקרטים לשלטון. הפוליטיקאים הנבחרים מרגישים בנוח לקדם כל אג’נדה, לעיתים קרובות בניגוד להבטחות האלקטרוליות שלהם. אבל אנשים מצביעים עבור פלטפורמות ולא לאישיות כזו או אחרת. הפלטפורמות האלקטוראליות הן חלק אינטגראלי מהמנדט האלקטוראלי. הנציגים הנבחרים, בדיוק כמו נציגים מטעם עורך דין, מורשים לבצע רק מה שהשולח אותם מתיר להם לעשות. הכנסת חייבת לשנות את חוק הבחירה כך שנקודות הבחירה יכללו לא רק שמות אלא גם הבטחות אלקטוראליות ספציפיות שאותן לא יורשו הפוליטיקאים להפר.
צ’רצ’יל צדק: דמוקרטיה היא מערכת שלטון רעה, אך האחרות רעות יותר. התורה רומזת על ממשל דמוקרטי בקהילות היהודיות במצווה הקוראת ליהודי שלא לנטות אחרי הרבים לרעות. ניתן להניח שבמקרים אחרים היהודי כן צריך ללכת בעקבות הרבים. הפקודה שללא ללכת במקרה אחר, אינה פסיבית. אם הרוב הוכנס לאשליה וחושב שהומוסקסואליות היא ערך ליבראלי ולא סטייה, או שהשמדת גוש קטיף תביא לשלום עם היהודים, התנגדות פסיבית הופכת להסכמה בשתיקה. המצווה להימנעות קובעת את הצורך בהמשכת המצב הקיים. בדוגמה לעיל, המצווה אומרת לנו להמשיך להתייחס להומוסקסואליות כרשע ולגוש קטיף – כעל שטח יהוד שהערבים אינם רשאים להיכנס אליו.
בן פרנקלין פיתח גרסא משלו לאותה המצווה: “דמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על מה יאכלו לצהריים. החירות היא כבשה חמושה היטב שהסכימה להצביע.” זוהי מהותה של הדמוקרטיה הרפובליקנית או הליברלית: אנשים הולכים אחרי דעת הרוב אם היא לא מפרה את ערכיהם היקרים.
אם היא כן מפרה, עלינו להלחם.