דת יהודית אחידה ומקובלת על הכלל אינה קיימת היום. היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד היהדות החרדית, כבר מזמן חצתה את גבול ההיגיון. דת שדורשת ברצינות ממאמיניה לחתוך נייר טואלט לפני ימי שבתון דתיים ומצפה מנשות המאה ה-20 ללבוש כיסויי ראש – פשוט אבדה כל קשר עם המציאות.
היהדות הקונסרבטיבית לעולם לא התפתחה לכדי תורה דתית. מאז היווצרותה באמצע המאה ה-19, הייתה זו תנועה חברתית שעוצבה בכדי למנוע מיהודים אורתודוקסים להתדרדר לכיוון הרפורמיזם. בעוד שהיהדות הקונסרבטיבית גורסת שהתורה התגלתה ליהודים לא באופן מילולי, הרפורמים מאמינים שהיהודים רק קיבלו השראה לכתוב את התורה בעצמם – ההבדל בין השניים אינו עקרוני. ליהדות הקונסרבטיבית היה במקור פוטנציאל משמעותי: הנחת העבודה שלה הייתה שההלכה חייבת להתפתח כפי שתמיד התפתחה, אך הרבנים האורתודוקסים התעקשו שהפירושים בני אלף השנים תקפים גם היום, על אף שפוסקים שינו ומשנים בהתמדה את ההלכה היהודית ומתאימים אותה לנסיבות. עם זאת, היהדות הקונסרבטיבית מכרה את עצמה ליהודים אתיאיסטים. בתמורה לקבלת תרומות מיהודים אמריקנים ממעמד הביניים, היהדות הקונסרבטיבית נכנעה לרצונותיהם – מה שהם רצו כמובן, היא דת שלא תחדור לחייהם. כתוצאה מכך, היהדות הקונסרבטיבית הלכה בעקבותיה של היהדות הרפורמית בכך שנטשה את ההלכהב כללותה ועשו בדק-בית לחוקי התורה . בתחרות נגד היהדות הרפורמית, התנועה הקונסרבטיבית ביטלה למעשה את הדרישה לשמירת הכשרות והשבת, הסמיכה רבניות לסביות ועורכת נישואין (“טקסי התחייבות”) חד-מיניים. מבחינתו של יהודי מן המניין בתי הכנסת הקונסרבטיבים שונים מהמקדשים הרפורמים רק בך שהתפילות המסורתיות בהן רבות יותר וארוכות יותר. דור האתיאיסטים החדש מעדיף את הדבר האמיתי ונוטש הן את התנועה הקונסרבטיבית והן את הרפורמיזם.

היהדות הרפורמית מנסה למחוק את כתם הלידה החושף את שורשיו הפוליטיים האולטרה-השמאלניים ולהפוך לדת מכובדת עבור האתיאיסטים בני מעמד הביניים. אך העיקרון האמיתי היחיד של היהדות הרפורמית הוא “תיקון עולם” – כל השאר הוא עניין של התנדבות. באופן טיפוסי לשמאלנים היהדות הרפורמית הגדירה מחדש את המושג והעניקה לו משמעות אחרת לגמרי, וחסידיה בולעים בשקיקה את התרמית. בתלמוד מושג תיקון העולם שייך רק בהקשר לחיי קהילה יהודיים מסורתיים. משמעותו של תיקון העולם בקבלה הוא שמירת המצוות והלכות התורה שבעל-פה. עבור השמאלנים הרפורמים, תיקון העולם מסמל צדק חברתי, או אם לדבר בפשטות, רווחה. על פי הגישה הרפורמית עולם לקוי (העיקרון היהודי העומד מאחורי עיקרון “תיקון העולם”) ניתן לתיקון על ידי יצירת מקום תפילה או מדינת רווחה.
היהדות הרפורמית המקורית בגרמניה עוצבה באופן מודע בכדי להביא להתבוללותם של היהודים. הרבנים הרפורמים הכניסו ליהדות מנהגים נוצרים, כגון מוסיקה ולבושי כמורה. אותם רבנים רפורמים קיבלו רק את המצוות הנובעות מהמוסר ההגיוני שאינן ייחודיות ליהדות. לאחר שגמרו עמ הדת היהודית, הרפורמים הגדירו את “יהדותו” של האדם כעניין דתי ולא כלאום. אומה ללא דת בת-קיימא אין מנוס מהתבוללות. בריתם החדשה של הרפורמים אינה כלפי ירושלים אלא כלפי גרמניה – “ציון” על פי המינוח הרפורמי המקורי.
בוועדת פיטסבורג, היהדות הרפורמית שבחה את הנצרות ואת האסלאם על כך ש”הפיצו את אמת ההשגחה העליונה” ודחתה את כל החוקים יהודיים מיוחדים, והגדירה אותם באופן מבזה כ”טקסים”. רפורמים צמצמו את מהותה של יהדות להתנהגות מוסרית גרידא (כאילו הנוצרים והבודהיסטים אינם מוסריים!) אך בסופו של דבר ויתרו גם על זה. ליהדות המתקדמת אין ציוויים מוסריים כלל וכלל – כל אחד הוא יהודי טוב עבור הרבנים הרפורמים. ע”פ מידת דאגתם לזכויות בעלי החיים, לכלב המגיע לבית הכנסת הרפורמי יש סיכוי לא רע להתקבל בו כיהודי מאמין. מקדשים רפורמיים הם מקומות מפגש יוקרתיים ליהודים שמבקשים סיבה למסיבה ללא כל הקשרים דתיים.
היהדות הרפורמית מכריזה – בהיגיון יש לציין – ששמירת הדת היא עניין של חופש הבחירה של האדם. אכן, יהודי צריך להיות מסוגל לבחור לעצמו פלג בתוך היהדות או לפרש את המצוות כפי שהוא רואה לנכון. אך הרפורמים טועים טעות לוגית בסיסית בכך שהם מקבלים את כל הבחירות האישיות כולן. גם רצח הוא עניין התלוי בחופש הרצון של האדם ועניין של בחירתו האישית, אך אין רצח ללא עונש. סטייה מוסרית גם היא עניין של בחירה חופשית, אך היא אינה מתקבלת בעין יפה. קבוצות מאוגדות על ידי עקרונות משותפים – כך גם אסכולות דתיות. יהודים אשר מפרשים את המצוות (אך לא נוטשים אותן) מסוגלים לבנות קבוצות דתיות שלהן על בסיס המוסכמות. מתוך רצונה לכלול מספר אין סופי של יהודים, היהדות הרפורמית מצמצמת את המכנה המשותף הזה לכדי אפס: הם מלקטים כל אחד, גם מחללי המצוות ואתיאיסטים.

על אף שבחיצוניותה קיים הדמיון בין היהדות הרפורמית לבין פרוטסטנטיות הנוצרית, היא שונה ממנה מאוד. פרוטסטנטים הם נוצרים בעלי אמונה איתנה אשר שוללת פלפולים תיאולוגיים. היהדות הרפורמית זנחה כל מה שקשור ליהדות עד כדי כך שהפכה את יהודים לעם ככל העמים. יהודים אשר דוחים את העקרון “שווה אך שונה” כלפי שחורים, דוחים יחס דומה כלפי עצמם – הם רוצים להיות שווים ולא שונים מהנוצרים. התנועה הרפורמית סייעה להם בכך שבקלות רבה כינתה צורה זו של התבוללות בשם “יהדות”. הגרמנים מהמאה ה-19 הכירו במגמת היהדות הרפורמית והתנגדו נמרצות לרפורמים מפחד הטמעות יהודית בחברה הגרמנית. כוחו המבולל האמיתי של הרפורמיזם התגלה בכור ההיתוך האמריקני.
התורה מסיני היא אינה קפדנית בהחלט – עד כדי כך לא קפדנית שהעבריים הפרימיטיביים היו מסוגלים לקיימה במדבר. יהודים רציונאליים מודרניים אינם דוחים את התורה (שאותה רובם אינם מכירים כלל, בכל מקרה) אלא את פרשנותה ע”י הרבנים: התלמוד, ויותר מזה, את ממסד ההלכה כפי שהוא מוכר מהאלף האחרונה. הנוצרים חוו בעיה דומה לפני מספר מאות שנים: הם פתרו אותה בכך שייצרו את הזרם הפרוטסטנטי, שטיהר את תורתם מספיחי פרשנות הקתולית. קהילות יהודיות סגורות שנשלטו על ידי רבנים נתקלו בביעה דומה ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כמו הפרוטסטנטים – אך לא כמו הרפורמים – ההתעוררות היהודית החדשה צריכה לקבל על עצמה את התנ”ך בלב שלם, את התלמוד ככתב מכובד של דעה משפטית, לעזוב את ההלכה שהגיע ממילא בשלב מאוחר יותר ולהשאיר את פרשנות המצוות ליחידים. למעשה, גישה זו לא תביא לשינויים רבים בקרב היהודים: הימנעות מעבודה מעייפת בשבת היא תכונה המגדירה את דרך החיים היהודית, והשאלה אם אדם משתמש בטלפון בשבת או לא אינה משמעותית.

תנועה מעין רפורמית ע”פ העקרון solo scriptura המקדש ספר תורה המקורי בלבד ללא כל תוספות מאוחרות שהתבססה בתוך היהדות עצמה, שנים רבות לפני לות’ר, הייתה התנועה הקראית. הקראים רצו למנוע מיהודים, שנלחצו ע”י הסמכות הרבנית, להמיר את דתם לאסלאם המונותיאיסטי הפשוט הרבה יותר. שלא כמו היהודים האורתודוקסים, הקראים לא תמכו בקיום מנהל קהילתי (כמו שהפעיל הממסד הרבני) והגבילו את פעילויותיהם לנושאים דתיים בלבד. כתוצאה מכך, האורתודוקסיה הצליחה להתגבר עליהם בעזרת אותם אמצעים אדמיניסטרטיביים. כאשר הנוצרים הפרוטסטנטיים עמדו בפני בעיה דומה, הם פיתחו מנהל קהילתי משלהם. הקראים לא עשו זאת ונדחקו לשולי ההוויה היהודית. על אף שמספר הקראים לבני העור כיום הוא זניח – בערך 30,000 – יש יותר ממאה אלף קראים אתיופים שאיכשהו לא שמעו שמשה קיבל תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב. יהודים רפורמים רבים תומכים בגישה הקראית באופן לא מודע.
הרבנים האורתודוקסים מיקמו עצמם במעמד הכמורה: כמתווכים בין היהודים ובין אלוהים. זו היא כפירה יעודם של יהודים להיות עם נבחר. נוצרים פרוטסטנטים אמצו את עקרון היותו של כל מאמין כומר לעצמו, כשבטעות ייחסו את דבריהם של פטרוס ופאלוס שיועדו במקור ליהודים. הקראים שמרו על מעמד הכמורה כעל מעמד שווה לכל היהודים – כל היהודים רשאים לפרש את המצוות – אך לא לדחותן, כפי שעושה היהדות הרפורמית.
בין פטיש ההתבוללות הרפורמית לסדן האבסורדיות האורתודוקסית, לקראים יש סיכוי להינצל.
img1