מדינה יהודית ודמוקרטית

הדוקטרינה הימנית היא פשוטה: 1) המדינה היהודית היא מדינה של יהודים, ו-2) ביטחונם של היהודים חשוב יותר מחיי הערבים ודעותיהם של גויים אחרים.
לא קיים ימין מתון, כמו שלא שקיים “חצי-הריון”. זה או ימין, או לא. ערכי הימין הם חוב מוסרי, ולכן הם גם ערכים מוחלטים. אין כל מקום לפשרה בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים הללו. אפשר לדבר על עד איזו רמה בדיוק יש לשמור את הדת ומצוותיה. בכלל זה, אפשר לדבר על מספר הערבים שצריכים למות במתקפות תגמול בכדי ליצור אפקט הרתעה מספיק, או האם תותר שהותם של מספר קטן של ערבים בישראל ללא זכות הצבעה – אך הקווים המנחים אינם נתונים למשא ומתן. קווי המדיניות הנובעים מכך ברורים ביותר: טרנספר לערבים אל מחוץ לישראל, הפיכת ישראל למדינה בעלת צביון דתי מתון, ללא הומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו, ותגובה בכוח מלא על כל פגיעה בביטחונה של ישראל.
השמאלנים מנסים להסיח את דעתו של הציבור על ידי יצירת בעיה שאינה קיימת. אין כל בעיה עם הפליטים הפלסטינים. ה-ערבים לא דורשים את החזרת הפליטים, אלא רק “פתרון צודק” עבורם – עזרה ביישובם מחדש, סיוע באמצעות מתן פיצויים או עזרה בכל תחום אחר. הערבים לא יכולים לנטוש רשמית את עניין הפליטים – הערבים צריכים פשרה כל שהיא שתציל את תדמיתם. אך האלטרנטיבה היחידה לפשרה בנושא הזה היא מלחמה כוללת נגד הערבים. אחרת, אפילו אם אבו-מאזן יחתום על הסכם שלום עם ישראל, נושא הפליטים ימשיך לרחוש ולגעוש. ישראל מסרבת לקבל את הפליטים לא בגלל מספרם, אלא בגלל שהם פושעים, שחיים כבר ארבעה דורות במחנות פליטים על כספי רווחה, בלי כל כישורים המועילים לחברה. הממשלה הישראלית תדווח בגאווה על כך שפתרה את סוגיית ה-פליטים באמצעות פיצויים או בדרך אחרת, והאוכלוסייה תשכח בשמחה שאחיהם של אותם פליטים חיים בישראל. ישנם 394,000 פליטים פלסטינים בלבנון. זה שום דבר בהשוואה ל-1.4 מליון ערבים בישראל. הממסד הישראלי מנפח את בעיית הפליטים הפלסטינים אל מעבר למימדיה האמיתיים כדי שהיהודים יתעלמו מהבעיה האמיתית: בעלי זכות ההצבעה הערביים במדינת ה-יהודים, המונים 34% בקרב הצעירים.
הממשלה מגנה על גדר ההפרדה המגדירה את ישראל כגטו מוקף חומה. אך החומה אינה בעיה בפני עצמה: גם ממשלות מערביות מסכימות שמדינות צריכות להגן על הגבולות שלהן. הבעיה היא שהחומה מטשטשת את הבעיה האמיתית: מה קורה מעבר לחומה ומה אפשר לעשות עם המיליטנטיות המתגברת של ה-ערבים, אשר מבקשים את אדמתם בחזרה? החומה לא עצרה את רקטות הקסאם, ועל פי חזון מפת הדרכים, המדינה הפלסטינית תקום במרחק של 14.5 ק”מ מתל-אביב.
ככלל, אוליגארכים אמורים להשתייך לזרם הימני, אך בישראל הם כולם שמאלנים. הם מעוניינים בביטחון עבור ההשקעות שלהם, בלי התייחסות לנזק שנגרם לאידיאלים היהודיים כתוצאה מכך. עיקרון ”שטחים תמורת שלום” הוא פלטפורמה מקובלת ביותר הן עבור אותם אוליגרכים והן עבור הפוליטיקאים, אשר הקמפיינים שלהם בנושא זה ממנים אותם אוליגרכים. מדינות אחרות נלחמות למען אדמתן, אך לעומתן, מצפים מישראל לנצח במלחמות, לכבוש את השטח – ואז לתת אותו חזרה לאויביה שעוד נותרו בתוקפם. הממסד הפוליטי מטשטש את הסוגיה הזו בכך שהוא מדבר על החזרת הגדה המערבית. ברם לא כך הוא: התכנון הוא לתת לערבים גם את יהודה ושומרון. הממסד הפוליטי כבר מסר לערבים את חברון – עיר הבירה של דוד המלך.
מה היא משמעות הביטוי : “

”? 34% ערבים ו-14% סלאבים – האם זו מדינה יהודית? והרי לפניכם “הדיבור החדש” (”Newspeak”, “דיבור חדש”, סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע”י הסתרת או עיוות האמת, לקוח מספרו של ג’ורג’ אורוול “1984´´). השמאלנים מגדירים מחדש את המושג: ה”מדינה היהודית” היא למעשה גטו מגודר, המוגן על ידי כוחות שמירת השלום של האו”ם בלבנון ועל ידי הסכמי שלום חסרי ערך, מדינה שבה המשטרה מכה  יהודים דתיים והורסת כפרים יהודיים, בה ערבים לא משלמים מיסים, בונים ללא כל היתרי או הגבלות כלשהן – בעוד שהם חסינים, למעשה, מסכנת תביעה. הפיתרון שלהם לבעיה הדמוגראפית הוא לקבוע מחדש את הגבולות ולהשאיר את הערבים הישראלים בפלסטין. זה לא יעבוד. הערבים מנו 200,000 איש ב-1949 – כיום הם מונים 1.4 מליון. אם יישארו אפילו מעט מהם – הם יתרבו ויתחתנו עם הירדנים. אבל הערבים לא צריכים להפוך לרוב – דהיינו קבוצה גדולה ומגובשת – כבר עכשיו הם משפיעים באופן העולה על כוחם היחסי בכנסת המשוסעת. אם להסתכל על הצד החיובי בדבר, הערבים מצביעים יותר עבור המפלגות הערביות מאשר לעבודה, והפוליטיקאים היהודיים עשויים להפוך בעתיד לפחות תלויים בקולות המצביעים הערביים.
פלסטינים רבים מסכימים הסכמה מלאה לכל תוואי גבול אליו יכניסו אותם היהודים. הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם. העימות הוא מול מספר מועט של מיליטנטים. לפני ששמעון פרס הביא את ערפאת מטוניס, הגדה המערבית הייתה מקום שקט. הבעיה היא לא עם ערביי הגדה המערבית, אלא עם הערבים אזרחי ישראל. באמצעות הצבעתם הם יביאו לחיסולה של מדינת ישראל.
שמאלנים רבים מודים שגם הם רוצים להוציא את הערבים מישראל, אך זה בלתי אפשרי ע”פ הגישה המערבית. רק מיעוט קטן של משוגעים אולטרא-שמאלנים –לא כולם חברי “שלום עכשיו” – רוצים ערבים במדינה היהודית. אלו יהודים הסובלים ממצב קליני של שנאה עצמית – כל מה שרע ליהודים הוא טוב להם.
מצב של “דמוקרטיה מוגבלת” גם לא יעבוד – זהו אפרטהייד. ערבים לא ישלימו עם מצב של אפרטהייד, במיוחד כאשר בתי הספר ה-יהודים מלמדים אותם את הערכים הנעלים של חופש, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ולאומיות.
זה לא שכל ה-ערבים הם טרוריסטים. רק מעט מהם פועלים במסגרת מלחמת הגרילה. תושבי הגדה המערבית שונאים את הפת”ח הרבה יותר מאת ישראל. עם זאת, סוגיות לאומיות מוכרעות על ידי הקבוצה הנחושה וההחלטית ביותר, ולא על ידי הרוב. המכבים היו מיעוט וכך גם הציונים – רוב ה-יהודים צחקו על רעיון המעבר לפלסטינה. גדודי חללי אל-אקצה וקבוצות צבאיות אחרות נחושות במלחמתן נגד המדינה הציונית, ודעת הרוב הפלסטיני השקט כלל אינה משפיעה. אם יתחיל עימות, גם הפלסטיני מהרחוב יצטרף ללוחמים. אם היהודים יהיו חלשים, עוד יותר פלסטינים יצטרפו להמוני הפורעים. לא כולם, אפילו לא הרוב, אך מספיק בשביל שישראל לא תוכל לחיות איתם בשלום. הרוב הפלסטיני השקט רוצה בחיסול מדינה היהודית – מדינה כובשת שקמה על אדמת אבותיהם – אך הוא לא רוצה לסבול עבור השגת המטרה הזו. זכרו כיצד העזתיים הפשוטים גינו את החמאס לאחר שזה ירה רקטות קסאם על ישראל מתוך אזורים מיושבים. הבעיה שלהם לא הייתה ההתקפה על ישראל כשלעצמה, אלא העובדה שההתקפה בוצעה מתוך מרכזים עירוניים שם סבלו הפלסטינים מהתגובה הישראלית. אומה רודפת שלום צריכה להכניע את הגורמים המיליטנטים שבה: כל עוד היא אינה עושה זו, אומה זו היא מטרה לגיטימית.
זאב ז’בוטינסקי ביסס את הגישה ”עין תחת עין” ביחס לטרור הערבי. הוא קידם את העיקרון על פיו התגובה למגננה הערבית (ציונים אוהבים לקרוא לה תוקפנות) תהיה באמצעות אגרוף הברזל. אברהם שטרן הקים את תנועת לח”י שהרגה ערבים באקראי ופוצצה את השווקים שלהם בתגובה להתקפות נגד ה-יהודים, אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כאמצעי אפקטיבי מאוד לריסון האלימות הערבית. הממסד הישראלי מתייג את הלח”י כ-”כנופיה קיצונית”, אך אברהם שטרן, מנהיגה, הוא גיבור ישראל, עד כדי כך שבישראל ישנם רחובות הקרואים על שמו. ישראל רוכשת כבוד לשלמה בן-יוסף, שהוצא להורג על ידי הבריטים כיוון שירה על אוטובוס ערבי כתגמול על ההתקפות ערביות כנגד היהודים. האצ”ל ואף ההגנה-פלמ”ח הצטרפו גם הם מאוחר יותר למתקפות התגמול – הראויה לציון בין אלו היא המתקפה על דיר יאסין – וטיהרו כפרים ערביים רבים במהלך מלחמת העצמאות. זה לא נחמד כל כך, אבל תגמול של “עין תחת עין” הוא האסטרטגיה האופטימאלית לצמצום כל איום. במיוחד האיום הערבי.