היהודים צוו להשמיד את העמלקים שאבותיהם תקפו את היהודים לפני דורות רבים. הרבנים המודרניים וממסד הגלותי מוכנים לשכוח את המצווה הזו ברצון רב: אין חוק התיישנות על רצח עם. ילדים מאומות אחרות נושאים את אשמת הוריהם. הניסיונות היהודיים לשאת חן בעייני הערבים או האוקראיניים כמוהם כבגידה באחיהם שנרצחו על ידם. חמלניצקי ורבי-טבחים אחרים לא יכולים לקבל מחילה על פשעיהם. אפילו המוסכמות החוקיות לא מכירות בכך – אך היהודים כן. הזמן לא מנע מהאוקראינים להעניק כבוד לחמלניצקי, והוא לא צריך למנוע מהם לשפוט אותו. אם לא יעשה כן, בעוד 300 שנה הגרמנים ישבחו את היטלר, מדינאי גדול, והיהודים ימנעו מלהתעמת עם רשעותם של בני בריתם. ההיסטוריונים, המעורבים רגשית בנוגע לדמויות שהם חוקרים, נוטים להציג תמונה ורודה, ולפעמים אפשר למצוא טוב ברוצחי המוני יהודים.
גישות דומות גורמות להצגת תמונה חיובית של הפלסטינים. החברה הישראלית הפתוחה קלה ללימוד – הדיווחים מישראל לא הופכים עיתונאי למלך הפרומואים. פלסטין הסגורה, הנצורה וכמעט מסוכנת היא המכה של העיתונאי. קשה להוכיח את אי נכונותם של הדיווחים מפלסטין, לכן קל לצור סנסציות. אנשי המערב יודעים שהיהודים רגילים לסבול, ולכן אין ביקוש לדיווחים על הפצצת הערים הישראליות. טוב הלב הישראלי גם הוא עובדה מוגמרת, ולא מעלה עניין בקרב הקהל המערבי. סבל עקוב מדם של הפלסטינים הוא מעניין כיוון שהם סובלים באופן לא רגיל: סבלם נגרם ע”י היהודים שאמורים לסבול ולא לגרום לסבל. התקשורת הערבית, לקוחה עיקרית של סוכנויות החדשות, דורשת דיווחים שלילים מפלסטין ולא – חיוביים מישראל. העיתונאים נוטים יותר לפלסטין מאשר לישראל והם מגלים אהדה כלפי הפלסטינים, בהתאם.
לא משנה מה תעשה ישראל, התקשורת תציג את הסבל של הפלסטינים. לא משנה מה נעשה לישראל, מנהיגיה ימצאו תירוץ עבור מבצעי הפשע. התורה מלמדת את היהודים לנקום על סבל, תוך התעלמות מסבל אויביהם