במלחמת הלבנון השנייה לממשלת ישראל לא היו מטרות פוליטיות ברורות, כפי שקבעה ועדת וינוגרד, ולכן היא נגררה אחרי נטיותיו של הצבא. המטכ”ל מצידו ידע לבצע פעולת טקטיות, ברם העדר תכנון האסטרטגי גזר את גורלה של המלחמה לכישלון- כתבתי אודות העניין הזה עוד ביולי 2006.
חמאס פועל בדרום ע”פ התסריט הצפוני ומעתיק אחד לאחד את השיטות של החיזבאללה: חופר תעלות עמוקות, מבריח כמויות אדירות של חומרי נפץ, מייצר ויורה טילים מאולתרים זולים ומאמן כמעט בגלוי ארגונים חמושים. כמו החיזבאללה, גם החמאס זכה בבחירות ברשות והוא מחזק את אהדת הציבור כלפיו באמצעות מפעלים סוציאליים, הבטחות להחזרת הבעלות על קרקעות לידי הפלאחים, ענישת האויב הציוני ומאבק נגד השחיתות וההשפעות הזרות מחו”ל. החמאס כמו החיזבאללה הטריד את ישראל באמצעות הפרות קלות, חוזרות ונשנות, של הפסקות האש ממחבואם מאחורי גבה של אוכלוסיה אזרחית. ישראל מגיבה כלפי החמאס כפי שהיא הגיבה כלפי החיזבאללה: עם מכות פטיש בכד על שביב העץ. קורבנות פעולות התגמול הישראליות בקרב אזרחים משמשות רקע טוב לתעמולה של ארגונים חמושים. בעזה, כמו בלבנון – המלחמה נערכה להשגת מטרות שישראל בעצם כבר הסכימה להם: נסיגה ישראלית מהשטחים הערביים. החיזבאללה דרש את השטח הזעיר של חוות שבעא ואת רמת הגולן שאפילו “הנץ” ליברמן מוכן לוותר עליהם, החמאס דרש את מה שישראל ביצעה כבר באופן חלקי – את הנסיגה מיהודה ושומרון.
אף אם תיסוג ישראל מיהודה ושומרון, מחוות שבעא ורמת הגולן – השלום לא יופיע. מדוע שהחיזבאללה והחמאס ינטשו את הטקטיקה המניבה להם פירות? אם בגלל הפצצות הטילים ישראל תוותר על שטחים נרחבים – המשך ההתקפות יגרום לה למסור גם את מזרח ירושלים לפלסטינים –הרי כבר עכשיו הם שולטים ברובה. אין לחיזבאללה ולחמאס כל סיבה להפסיק את ההתקפות, להפך – הם ימצאו סיבה לחדש אותם כתגובה לכל “עוול” שישראל תבצע: מניעת מעבר של פועלים פלסטינים לישראל, ברדיפתה את הבוגדים דוגמת עזמי בשארה. במבט שטחי – אין לחיזבאללה ולחמאס סיבה להלחם בישראל אך בעצם – יש, ויש הרבה.

ישראל הקטנטונת לא מסוגלת להתמודד עם ההתנגדות הערבית לאורך זמן. אפילו חוליות משגרי טילים מאולתרים מסוגלים לגרום לה נזק רב. איראן וסוריה יכולות להצליח אף יותר באמצעות הטילים ארוכי הטווח שברשותם. לישראל ישנו כלי יחידי להתמודד עם המצב – מאזן האימה היעיל. ללא כל קשר לדרישות היריב – על ישראל להוכיח תדיר לאויביה שהיא לא תסבול בשום פנים ואופןהתקפות על עריה. הפצצות התגמול על ערי לבנון לא יניאו את הערבים מדרישותיהם לנסיגה ישראלית כוללת. פלישות נקודתיות של צה”ל לעזה לא ישיגו דבר: חמאס היא מפלגת השלטון העממית שאי-אפשר לחסלה ע”י פעולות זהירות. רק דיכוי מאסיבי, אכזרי וראוותני של אוכלוסיה יכול לגרום לעקור את התמיכה העממית בו. מבצע צבאית משמעותי בעזה יכולה לקבוע עמדה אסטרטגית: לא כדאי לתקוף את ישראל.

ישראל נמנעת ממבצע צבאי בעזה כי הגורמים בחו”ל דורשים להמשיך במשא ומתן לשלום תחת אש. חיזבאללה וחמאס לא מוכן להיכנע ללחצים מבחוץ ולכן כל המאמץ מרוכז כלפי ישראל. לגורמים הזרים ביטחון ישראל אינו דבר בר חשיבות, וממשלת ישראל שמה את האינטרסים של תומכיה בחו”ל מעל לעניין הלאומי. פלישה לעזה תקעקע את מבצע ההתנתקות ותחשוף את העובדה שצה”ל בגוש-קטיף הגן לא על התנחלויות אלא על גבולותיה הדרומיים של ישראל. למרות שבתוקף בלבול המוחין של הציבור בישראל הנסיגה מיהודה ושומרון יכולה להתקבל ללא עוררין, השמאל חושש מלקחת סיכון ומשהה את הפלישה לעזה ככל האפשר.
החמאס מתח את החבל יותר מדי: הוא אינו החיזבאללה, אין לו ספקי אמל”ח בטוחים וקבועים כמו סוריה. גבולותיה של עזה מצומצמות לעומת לבנון ביכולתה של ישראל לחסום את הברחות אמל”ח לחלוטין. אין לחמאס גם את מקורות המימון עצמאיים כמו סחר בסמים משמש לחיזבאללה, הכסף יאזל לו זמן קצר לאחר השתלטותה של ישראל על עזה. ידיעות מודיעיניות של ישראל על לבנון היו מעורפלות, אך את הארגונים העזתיים ישראל מכירה היטב. בלבנון 2006 צה”ל פעל לבדו; בעזה יהיה לו שותף דומה לצד”ל של פעם בדמות כוחותיו של אבו-מאזן שלא יהססו להצטרף ללחימה נגד החמאס.
קלות הדעת בעת הפלישה לעזה יכולה להיות לישראל לרועץ: אם ישראל תסתפק במניעת ירי הטילים ולא תחסל את חמאס ערבים יטענו שניצחון הוא שלהם – כפי שקרה בלבנון. צה”ל צריך להיכנס לעזה רק בתנאי שממשלת ישראל תקבל החלטה אסטרטגית לגמור עם החמאס.