ישראל מנהלת מדיניות כיבוש מיוחדת במינה: הכובש דואג לצרכיו של הנכבש ולא דורש דבר בתמורה. ישראל מממנת את הרשות, מספקת אמל”ח לארגונים מרוששים, מעניקה מקומות תעסוקה לפלסטינים – ובאותו הזמן מוכהעל ידי הטרור הפלסטיני וסופגת את הפצצות ה”קסאם”. אין טעם להמשך הכיבוש: או שתספחו את השטחים ותגרשו את ערבים מהם, או שתוותרו על יהודה ושמרון ותאפשרו לערבים להקים בהם את מדינתם. עם מדינה פלסטינית אפשר להתמודד ביתר יעילות מאשר עם המצב הנוכחי. ישראל תוכל להציב גבולות בלתי חדירים, לעצור את זרם הפועלים הפלסטינים לשטחה ולקבוע מכס גדול מנשוא על היבוא מפלסטין. המכס הגבוה ודרישת ביטוח הבריאות לכל פועל פלסטיני יביא למצור על עזה. גם מכות התגמול על התקפות הטרור יהיו לגיטימיות יותר כנגד המדינה ריבונית מאשר מול אוכלוסיית הרשות הכבושה.
אין חשיבות להכרה או אי-הכרה בישראל מצידה של מדינת פלסטין. למרות הסכמי שביתת הנשק או “הודנות”, מגזר מסוים של ערבים לעולם ימשיכו להלחם נגד ישראל. אין להסכים עם הקמתה של מדינה פלסטינית אלא בתנאי כינונו של הסכם שלום מלא וכולל עם כל מדינות ערביות; ברם הממשל הישראלי אינו עומד על כך. חוץ מזה – מדינות ערב לעולם יפרו את ההסכם הזה בנקל.
הדרישה לשיבתם של פליטי 1948 אינה המכשול הגדול: רובם לא יהיו מסוגלים להוכיח את מקום מגוריהם המדויק של אבות אבותיהם. סחבת בירוקרטית של עשרות שנים תחסל את ההתלהבות של רובם.
גם חלוקת ירושלים אינה בעיה קריטית: הערבים במילא שולטים על הר-הבית וסביבתו.
או ליצור מדינה יהודית כוללת גם יהודה ושמרון ללא ערבים בתוכה – או לוותר לערבים על מה שהם כבר מחזיקים בידיהם.

מנטליות ערבית