כשמרק-ארתור הורה להוציא להורג חיילים אמריקנים בעוון האונס שביצעו הוא לא שיער שכעבור 60 שנה, שד המוסריות בעת מלחמה יגרום לתביעות נגד חיילי ארה”ב על ירי על טרוריסטים עיראקיים לא חמושים.
לישראל זכורה הבהלה שנגרמה מריבוי השבויים המצרים בעת מלחמת יום-הכיפורים. היא לא הייתה מסוגלת לשמור ולהאכיל את כל השבויים. ישראל החליטה לקחת סיכון ולשחרר מיד את כל החיילים הזוטרים ולהשאיר בידה רק קצינים. במקרים מסוימים צה”ל נאלץ להוציא את השבויים להורג. גם רוסים ואוסטרלים הרגו שבויי מלחמה. קיים תיעוד של הוצאה להורג שבויי מלחמת וייטנאם.
במהלך המלחמות לאורך ההיסטוריה שבו את חיילי האויב על מנת למכור אותם לעבדות או לדרישת כופר. מדיניות המעצר המודרנית אינה תכליתית: מה היה לישראל לעשות עם שבויי המלחמה הסורים מרמת הגולן? לא היו לה מספיק משאבים להחזיק אותם, גם אם לא נתחשב ברחשי השנאה כלפיהם. ומה לארה”ב לעשות עם עצורי גואנטנאמו? או עם שבויי אבו-גראיב הזכור לשימצה? להוכיח את הקשר הישיר שלהם לטרור – בלתי אפשרי,לשחרר, לא כדאי… הרבה יותר פראקטי יהיה להרוג אותם. אף אם ייפלו טעויות פה ושם – מבחינה סטטיסטית זה חסר משמעות.
אין ספק שהנחתים מהבריגאדה 101 של ארה”ב קיבלו פקודה להרוג את השבויים במקום – מה שמעידים החיילים ומסתירים מפקדיהם חסרי המצפון. אין באזור האגם טרטאר חקלאים שלווים כי האדמה שם אינה פורייה ולכן הפקודה להרוג שם כל גבר שמסוגל לשאת נשק הייתה מוצדקת – כפי שהעיר ג’נראל ג’ימי מאטיס לגבי אפגניסטן: “איזה כיף – לירות בהם.”

להינות מהריגת האויב