קשה לווסת שריפה או להסיט את השנאה לכיוון הרצוי. התערבות ישראלית במלחמת האזרחים הלבנונית וזו של האמריקנים באפגניסטן השיגו הרבה תוצאות נלוות אך לא קלעו למטרה. עכשיו ישראל וארה”ב מבעירות את הסכסוך בתוך רשות הפלסטינית. עד היום הן לא זכו להצלחה. יחסית לשימוש במקלעים ומרגמות, 20 הרוגים ו-68 פצועים – זה כלום. גם היחס הנמוך של פצועים והרוגים הוא מוזר: מרד גורם בדרך כלל ליחס של 20:1. אינני סובר שפלסטין כולה תשאב לתוך מלחמת אזרחים: רוב פלסטינים אינם מיליטנטים, הם מתייחסים בחשדנות גם לפת”ח וגם לחמאס, הם לא מוכנים להקריב את חייהם האומללים למען מטרות אידיאולוגיות.
הקפאת העברת כספי המיסים לרשות נועדה להראות לציבור הפלסטיני שבחירה בחמאס הייתה בחירה רעה. הפעולה ההפוכה – מסירת הכספים לאבו-מאזן כדי לשלם את משכורות עובדי הרשות גם נועדה לקומם את הטובים מביניהם כנגד חמאס. ברם, שתי הפעולות האלה הם חסרי תכלית. ישראל בלבנון וארה”ב באפגניסטאן היו צריכות להגיע לאותה מסכנה: לא ניתן לרכוש נאמנות בכסף – המקומיים לוקחים את הכסף כדי למלא את צרכיהם. מהו הצורך של אבו-מאזן?? אפילו אם הוא יחליט לבגוד בעמו, הפרלמנט שנשלט על ידי החמאס, והכנופיות החמושות לא יאפשרו לו להגיע לשלום עם ישראל. ואפילו אם הוא יצליח לדחוף את ההסכם, חלק ניכר מהפלסטינים יתעלמו ממנו ויפרו אותו. ככל הנראה, אבו-מאזן יאלץ להעתיק את סגנונו של חמאס כד למשוך את הציבור לצידו. אבו-מאזן נשען על כוח המונה כ-80 אלף חמושים ועדיין לא יכול להתגבר על חמאס, למרות שהם חמושים וממומנים טוב יותר מיריביו. וגם עולה עליו במספר.
חימושו של הפת”ח על ידי ארה”ב הוא לא רק בלתי מוסרי, הוא גם חסר תועלת: הבעיה של אבו-מאזן לא טמונה באמל”ח ואימון אלא בהתנגדות מצד חלק ניכר מהפלסטינים העיקשים שלא מוכנים לוותר.