בוש חרד כביכול שהסגת הכוחות האמריקנים מעיראק תגרום להרג המוני של אזרחים. אך זה בלתי נמנע, כי יועציו של בוש הם בורים שאינם מבינים את המנטאליות המקומית, והם הפרו שם את מאזן הכוחות. משטרים חדשים מושתתים על דם. סדאם דיכא את כורדים ואת הפונדמנטליסטים בכדי למנוע התקוממות. הפרעות ימשכו או יתחדשו בעיראק אחרי הנסיגה האמריקנית.
המבצע לטיהור בגדאד מהמורדים שמציע בוש הוא חסר תכלית – המורדים ימצאו מקום אחר להתקומם. המגננה הפאסיבית היא כלי זמני. צריך להשמיד את המורדים (דבר בלתי ניתן ליישום, כי מתנדבים חדשים צומחים מתוך האוכלוסייה), או שצריך להנחית עליהם מכה ניצחת ללא התחשבות בקורבנות האזרחיים. ואפילו אחרי זה אין לארה”ב חלופה למצב הקיים: הברירות הם או שבטיות או דיקטטורה. כל ממשלת-בובות תגרור התנגדות ותופל. הגינוי של המחלוקת הבין-שבטית מבריח את הבוחרים של המגזר.
בוש מלין על מחסור בחיילים הנדרשים לאבטח את האזורים הנקיים מטרור. כיצד הוא רואה את האבטחה הזאת. לכתר אותו כדי למנוע כניסתם של הטרוריסטים? לאיזה פרק זמן? לאסור על האימאמים המקומיים להטיף לגיוס מתנדבים חדשים? אך האם בכלל אפשר להיות בטוחים שהאזור נקי? אפילו אם נניח שאפשר לערוך חיפושים אחר האמל”ח בכל בית ובית – כיצד מזהים את המורדים? על פי הזקן? שמירת הסדר הציבורי היא משימה משטרתית. שרון כבר הרגיע פעם את עזה על ידי משתפ”ים רבים, בעזרת המסתערבים ואמצעות פלישות אלימות. לעיראק יש יתרונות רבים על עזה, גם בשטח וגם בכמות האוכלוסייה. גבולותיה פרוצים ומימון המורדים אינו מוגבל. פקידי ארה”ב בעיראק לא יכולים להשתוות לשרון – לא בניסיון ובנחישות, ולא באמצעים הבלתי מוגבלים. הקלות בכללי הפעולה של חיילי ארה”ב פירושן קרבנות רבים יותר של אזרחים שיגרמו על ידי הפולשים הכופרים. המוסלמים לא יסלחו על זה. המוצא היחיד הוא להרוס את האזורים המוחזקים בידי המורדים ולגרש את האוכלוסייה. על זה הוציאו את סדאם להורג.
גבלס טען שבני-אדם נוטים לקבל את השקר החוזר ונשנה כאמת. בוש כנראה מסכים עם הטענה הזאת וחוזר ומצהיר שפשוטי העם במזרח התיכון תומכים בפעולה צבאית אמריקנית בעיראק. הם לא תומכים בה. הם שונאים את אמריקה.
הגדלת מצבת הכוחות ארה”ב בעיראק נועדה להרוויח זמן, אולי עד הבחירות לנשיאות הקרובות. מבחינה צבאית, תוספת של 16% היא אינה משמעותית והיא לא תשנה דבר. הערכות חדשה לא טומנת בתוכה חידושים טקטיים. יחסי ציבור – ולא הצורך הצבאי – מכתיבים את ההערכות מחדש: 17.500 חיילים בבגדאד ורק 4000 על כל מחוז אנבר. בימים שקטים יותר ארה”ב החזיקה יותר כוחות בעיראק.
בוש טוען שהתוכנית החדשה אושרה על ידי הדרגים הצבאיים. זה לא אומר שהתוכנית חכמה. רוב האסטרטגים בדרג הבכיר הם אנשים צרי אופקים וצמאי קרבות. הרי דווקא האסטרטגים המהוללים הקריבו 400,000 חיילים של הברית הצבאית “אנטנטה” בזמנו כדי להשיג את נסיגת הכוחות הגרמנים לשמונה קילומטרים באיפרה. במבצע האחרון נגד כוחות המורדים, צבא ארה”ב הרג 80 חמושים. שכרהניצחון יצא בהפסדו: 400 מיליארד דולר בעבור הקמפיין זה 1,000,000 דולר לגולגולת של כל תושב בגדאד. הם היו מתאבדים עבור סכום קטן מזה בהרבה.
ההערכות החדשה מתבססת על יחידות לשיקום מחוזות – מעין גדודים צבאיים במסווה של כוחות אזרחיים: אם כפר מסוים משתף פעולה עם השלטון החדש הגדוד יבנה בו בית-ספר בעלות של מטוס קרב. אפילו עבור תשלומי הענק, הקבלנים האזרחיים לא נכנסים לאזורים נידחים מחשש לביטחונם (חיילים גם עולים פחות: 500,000 דולר לראש במקום כ-1,000,000-2,000,000 דולר לראש עבור ביטוח חיים). יחידות השיקום האלה פועלות בהצלחה באפגניסטן לצלילי מחאות הארגונים ההומאנטריים נגד הבזבוז המשווע של משאבים והשוחד הלא מוסרי (אך החיוני) למשתפי הפעולה בקרב האוכלוסייה המקומית. על פי השמועה יחידות השיקום האלה העמידו בסכנה את חברי הארגונים שבאמת נחשבים להומאניטריים כי אלה עכשיו מזוהים עם הכובשים. מפקדי השדה של הארגונים האפגאנים לעיתים מזינים את היחידות האלה בדיסאינפורמציה כדי שהכוחות האמריקנים יתקפו את אויביהם. תושבי הכפרים מחסלים חשבונות עם יריביהם כשהם מוסרים אותם לידי הכוחות האמריקנים המחפשים את המורדים.
טוב שבוש מתנגד להמלצות של ועדת בייקר על חידוש היחסים עם איראן וסוריה. אי-מוסריות מתאימה למלחמה ולא יעילה בפוליטיקה. צריך לנדות משטרים תומכי טרור ולא להתחנף בפניהם בתקווה לסיוע. ברם, לבוש הנושא על כתפיו כבר שתי מלחמות באפגניסטן ועיראק אין זמן להתעסק עם האויבים היותר חשובים – סוריה ואיראן.
במדינות דמוקרטיות, בהן אחוז הבוחרים מצטמצם והולך, האזרחים מתרחקים מהשלטון. הממשל, ולא העם האמריקני יוזמים את המלחמות. גם מי שלא תומך במלחמה– תומך ב”חיילינו”. זה לא מוסרי. אזרחים – הבוחרים ומשלמי המיסים – נושאים במלוא האחריות על מדיניות הממשלה. כך לפחות רואה זאת העולם המוסלמי.
ראש הממשלה, מאליכי, הלך על כל הקופה בהצבת האולטימאטום לכוחות המורדים להתפרק מנשקם. הם בוודאי לא יתפרקו. אך למאליכי לא הייתה ברירה: ארה”ב דרשה ממנו פעולות נחרצות, גם אם הן היו חסרות תועלת. מאליכי הוא לא מספיק מקובל בקרב אנשי הצבא והוא לא יכול לסמוך על תמיכתם בלבד, וגם עימות חזיתי עם אנשי הדת השיעים לא יחזק את מעמדו. הוא מנסה להימלט מאחריות בשולחו את הכורדים למחוזותיו של צאדר להלחם נגד השיעים. זה עלול לפתוח עוד חזית – כורדית-שיעית – בנוסף לסכסוך בין סונים לשיעים, אך לא ישקיט את המדינה. הסונים מבחוץ מצטרפים למלחמה נגד השיעים בעיראק, ומדינות ערב המתנגדות למדיניות האיראנית תומכות בסונים – כל זה לא מגדיל את סיכויו של מאליכי להצליח.