” יְהוָה צְבָאוֹת, יָגֵן עֲלֵיהֶם, וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ”. זכריה 9:15

שתי הזיות רודפות את מוח היהודי, אפילו את אלה הבקיאים בתורה. שהמצווה לטהר את ארץ הקודש תקפה לשבעת עמי כנען בלבד, ושיש לגרשם בלבד. האמת היא שהמצווה מחייבת אותנו לגרש ילידים באשר הם, וברגע שאלה ירימו יד על היהודים, חובה להשמידם. הרבה אנשים יסלדו מהרעיון, אולם זוהי היהדות. כל שיש לעשות כדי להבין זאת הוא לקרוא את פרק הפתיחה בספר דברים.

על פניו, שמות 34:11 אומר שאלוהים יעשה את העבודה המלוכלכת, “הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי..” אולם התורה יותר דתית מאיתנו: היא משייכת את כלל המעשים לאלוהים, בין אם הם מבוצעים ישירות על ידו או בין אם על ידי סוכנים אנושיים. דברים 1:8 מבהיר, ” רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ.” אלוהים עשה את שלו בתמונה הכוללת, בכך שהביא את היהודים לארץ, אולם על היהודים להשלים את העבודה בעצמם.

ליהודים לא הייתה ברירה. חובה היה עליהם לציית למצווה האלוהית. בפרק על הגששים, מסרבים היהודים להכנס לארץ הקודש, מתוך פחד מהקרבות הבאים. אין זה ברור האם היהודים הוענשו בארבעים שנות נדידה במדבר, או שמא בורכו בהפוגה שקטה של ארבעים שנה לפני כיבוש הארץ. בין אם היה זה עונש או שיקום לאחר עבדות, על היהודים נאסר להכנס לארץ הקודש. אלוהים לא הבדיל בין יהודים טובים או רעים. אפילו על משה נאסר להכנס לארץ, והוא מת לפני הפלישה. הרועה חולק את גורל הצאן. לרעיון זה יש חשיבות אדירה: היהודים נבחרו ואין להם את הזכות לסרב לבחירה זו. בטווח הקצר הם רשאים להפעיל רצון חופשי ולסבול על כך, אולם הדור הבא ישוב למוטב. ביצוע הוראות האל מאוחר מאשר מוקדם יותר רק מגדיל את הסבל. לאחר ארבעים שנות נדידה בסיני, היהודים הפכו לעשירים (דברים 2:7), ולכן פחות מותאמים ללחימה מאשר הוריהם. לקנאות יש חשיבות רבה. לא רק סיפורו של פנחס, שצאצאיו זכו בברכת עולם בזכות שרצח דמות ציבורית ישראלית שנישאה למדיינית, אלא גם בנושא שלנו.בדברים 2:19, אלוהים אוסר במפורש על היהודים להשתלט על ארץ עמון, צאצאי לוט. אולם בסופו של דבר היהודים אכן כובשים את עמון ומספחים אותה. מאות שנים מאוחר יותר, העמונים מבקשים את אדמתם חזרה בתמורה לשלום. השופט יפתח, שלא היה חסיד של תוכנית שלום תמורת שטחים, סרב לנטוש את “ערי אלוהינו”, ויצא למלחמה בה ניצח בעזרת האל. אלפי שנים לפני שטיבן דקטור, אלוהים רואה ביהודים “עמי לטוב או לרע.” בדבקותם בטוב, אל ליהודים להפחד להסחף אחר קנאות.

על היהודים לתקוף ראשונים, מבלי שהתגרו בהם המקומיים. דברים 2:24, ” רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה..” הארץ הייתה שייכת ללא ספק לסיחון, ואלוהים אף אשרר שמדובר בארצו. האמורים אולי לא היו צדיקים, אך הם צדקו במובן האזרחי. במלחמה היהודית על כיבוש הארץ אין חשיבות לצדק אזרחי. מתיישבים אירופאים באמריקה, כמו כן, התעלמו מזכויותיהם של האנשים שהם רצחו ונישלו מאדמתם. מרבית מדינות העולם נוצרו באופן זה. על היהודים לפתוח במלחמה, אין כל איסור בתורה על שבירת שלום. השיעור הנלמד הינו עצום: במסע על כיבוש הארץ, על היהודים להתנער כליל מעכבות: עליהם לשבור את השלום, לגרש את יושבי הארץ החוקיים, ולהרגם. אולי השתנו הזמנים ומה שהיה אינו מתאים עוד? טעות.לא רק שהתורה תקפה לעד, אלא שהיא גם מניחה שהחברה האנושית לא משתנה, ושרצח תמיד היה ותמיד יהיה רצח. כדי להבין זאת יש רק לקרוא טרגדיות יווניות עתיקות המזכירות מאוד את הלך הרוח של התקשורת השמאלנית בת ימינו. במדבר 31:15 מתאר את משה, “הצנוע באדם”, שמתסיס את המיליציה היהודית נגד המדיינים, “החייתם כל נקבה?” היהודים הבינו גם אז שהרג אסירים, נשים וילדים, הוא רצח,ולכן הותירו את אלה בחיים – אולם משה חלק עליהם. תחת חסות האל, הוא הורה ליהודים, כולל כוהני לוי, לרצוח את הילדים והילדות הלא בתולות.

חז”ל לימדו: כאשר אדם משבח את רחמי האל המבוטאים במצוות שילוח הקן, חובה להשתיקו. אם הוא משבח את המצוות כרחמניות, מה יעשה כאשר ייתקל במצווה אכזרית? המצות הן חוק אבסולוטי, שאינו פתוח לשאלות- והוא ניצב מעל המוסר האנושי.

חזרה לסיחון. למשה לא הייתה כל בעיה להסתמך על הצו האלוהי. הוא ביקש מסיחון לאפשר ליהודים לעבור בארצו, בכדי שהיהודים יוכלו לתקוף את החשבונים. סיחון סרב, ונתן למשה תירוץ לתקוף אותו. אלוהים הסכים לתוכניתו של משה, שכן הוא “הקשה את ליבו של סיחון” ולכן גרם לו לסרב להצעת השלום המזויפת של משה. (פסוק 30).

וכאן מסתיימת אופציית הגלות. לאחר שיצא סיחון למלחמה ביהודים הפולשים (פסוק 32), משה מדווח בגאווה שהוא השמיד גברים, נשים וטף בכל עיירותיו, והשאירן שוממות לחלוטין (פסוק 34). שמא נחשוב שמדובר בארוע יוצא דופן, התורה ממשיכה לתאר את אותו הדבר, הפעם מול אוג מלך הבשן (3:6). הפעם, אלוהים עושה שימוש ברצח עם כדוגמא ליהודים: “וְעָשִׂיתָ לּוֹ–כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי.”
מיותר לציין שהיהודים שדדו את אויביהם (3:7), ולכן חקירות של חיילי צה”ל באותו פשע הן פסולות בעצמן- הדת מתירה לחייל היהודי לבזוז את אויביו, מדובר בהחלטה אלוהית.

שאלה גדולה היא מדוע הקשה אלוהים את לב המקומיים שיתנגדו ליהודים מלכתחילה וידונו על עצמם השמדה? אולי מאותה הסיבה שאלוהים הקשה את לב פרעה: בכדי להענישו על עבירות העבר. ההבדל בין גלות להשמדה מגלה את ההגיון האלוהי הישיר של”זהו עמי, לטוב ולרע.” לאחר שאומה אחרת מרימה את נשקה כנגד עמו, זו מאבדת את זכות הקיום. משה הכיר בכך כאשר מינה במקומו את יהושוע בן נון: ” עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה.לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.” יהודים אתיאיסטים לבטח יציינו שאלוהים לא היה היחיד שאמר זאת: קרישנה אמר דברים דומים לארג’ונה לפני קרב בו נאלץ ארג’ונה להרוג רבים מקרוביו – עד כאן ההינדואיזם הפאצפיסטי.

באותו הפסוק מגשרת התורה בין עבר להווה, ” כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת.”