מוטיב חוזר בספר שופטים הוא שהיהודים נוטשים את עבודת ה’, נענשים בתבוסות צבאיות בידי אויביהם, וחוזרים לחיקו של האל שמבטיח ניצחון בשדה הקרב. למזלנו חז”ל מסכימים שאין לראות בסיפורים פשט, ושניתן להתייחס אליהם בספקנות.

כאשר לדוגמא מספר לנו ספר שופטים שכוחות מדיין מול גדעון היו מרובים כמו גרגירי חול, ניתן בהחלט להתנגד ולטעון שמעולם לא נראו בדואים כה רבים מתקבצים במקום אחד. אפילו אם הם השאירו את מרבית הבקר שלהם מזרחית לירדן – וזה אם נניח את ההנחה הבלתי מתקבלת על הדעת שבדואים עזבו מאחור את רכושם – גמלים עדיין נזקקים לשטחי מרעה נרחבים. סביר בהרבה שהיה מדובר בבדואים מעטים יחסית, אותם הצליח גדעון לגרש עם שלוש מאות חיילים. לו באמת היה מדובר בעשרות אלפי איש, הם כלל לא היו שומעים את רעשי הקרב שחוללו גדעון ואנשיו, שהיו נבלעים על ידי ההמון.

מבלי הליטושים הספרותיים, נראה כי שופטים פרק ב’-ג’ מתייחס לדרמה משובחת.

למרות המצווה לגרש את יושבי הארץ, היהודים הותירו ערים כנעניות רבות בקרבם. בזמן שהיו בסיני, היהודים סברו שמדובר בשבעה עמים בלבד. אך ברגע שהיהודים התיישבו בארץ, הובן לכל שחובה לגרש את כלל יושבי הארץ, ולא רק שבעת השבטים (שופטים ג’:ג’). בשל הקשר היומיומי עם הגויים, היהודים התבוללו מהר מאוד. מדוע לא להיפך? מכיוון שהאמונות הפגאניות היו סובלניות, בעוד שהיהדות מאז ומעולם הייתה בדלנית. התהליך ההדרגתי של מעבר מדת קשיחה למתירנית ניתן להבנה במסגרת אנטרופית. הייתכן שכבר אז היה ליהודים תסביך נחיתות? שכבר אז הם רצו להפטר מיהדותם לחבור לגויים? הם היו עם של זרים מבין מקומיים, שלא עבדו את האלילים של שכיניהם, הם הוגבלו בהקרבת קורבנות בזמן שהמקומיים יכלו להקריב איזו חיה שרצו. בכל מקרה, היהודים התבוללו עד מהרה – רוחנית, באימוץ מנהגי הגויים, ופיזית, בנישואי תערובת.

עיתות ההתבוללות באו בד בבד עם תבוסות צבאיות. עם שמאבד את זהותו הלאומית הופך לחלש. התעוררויות דתיות ארעיות החיו מחדש את הלהט הלאומי וסללו את הדרך לניצחונות צבאיים. עורכי התנ”ך התבלבלו בסדר האירועים: אלוהים העניש את היהודים על חטאיהם, הם עשו תשובה, והוא הושיע אותם.

למשך עשרות שנים סבלו היהודים המתבוללים, והחלשים פוליטית ותרבותית מידי הבדואים המדיינים. גדעון עורר את העם כאשר קרא לשיבה לדרך ה’. הוא ניפץ כמה אלילים, ועד מהרה היהודים יצאו לשדה הקרב, בעודם צועקים – “למען ה’ וגדעון!”

אולם הלהט היהודי לא האריך ימים. עד מהרה לוחמים איכרים החלו לערוק ממחנה גדעון לנוכח כוחות מדיין. המספר מתאר זאת בנימוס כאשר הוא אומר שגדעון שחרר את כל הלוחמים מלבד האמיצים ביותר.

בקרב מול הבדואים, כוחותיו של גדעון ניצחו. בתורה נכתב שהם מנו 300 איש, אך זהו דבר שגור בכתבים עתיקים להמעיט בכוח צבאך על מנת לפאר את נצחונו. לא יתכן שהקרב היה קשה במיוחד, מכיוון שגדעון ספג ביקורת מבני אפריים על כך שלא הוזמנו להשתתף, ובכך לא זכו בשלל.

מיד לאחר הניצחון על מדיין, היהודים שבו לעבודת אלילים. גדעון בנה מזבח זהב, והתהליך החל מחדש.

אנו רואים לאורך ההיסטוריה היהודית ששופטים גדולים ומנהיגים צבאיים השתמשו בדת ככלי לאיגוד ההמונים. ציני? נכון. אולם זוהי החלופה היחידה להתבוללות- שתוביל לתבוסה.