בשיחה עם פסיכו אנליסט במפגש בו נכחתי, נדהמתי לגלות עד כמה דומה הפסיכותרפיה לתיאוריות חברתיות אחרות של השמאל. אם הבנתי נכונה את דבריו, התיאוריה יוצאת מנקודת הנחה שאת המנטאליות האנושית המורכבת ניתן לסכם במספר גורמים, לנתחם, לבנותם מחדש, ובכך לשפר אותם. אמונה שגויה זו אודות טיבן של מערכות מורכבות וסתגלניות היא שנמצאת בבסיס התפיסה השמלאנית, בכל תחום.

אם נחזור אחורה בזמן, בסיס הפסיכואנליזה אינו חדש. טכניקת מדיטציה אינדיאנית הנקראת פרטי פרסב נקטה באותה הגישה לפני אלפי שנים. אולם המטרות אז היו צרות בהרבה: להבין את הפחד ממדיטציה.
קחו לדוגמא את פסיכולוגית הילדים. ישנם שלל דעות סותרות. יש שמציעים לגעת בילד ללא הרף, בעוד שאחרים מזהירים שזה עלול לפתח תסביכים מיניים אצל הילד. יש האומרים לגשת את הילד כאשר הוא בוכה, ואחרים טוענים שזה יוביל אותו לבכות בכדי לזכות בתשומת לב. בפסיכולוגיה, ממש כמו בחברה ובכלכלה, נראה שכל מדיניות תהיה מעצם טבעה שגויה- מכיוון שהיא נוקשה וממושכת. בסדר הטבעי של הדברים אין מדיניות, אלא רק פתרונות מידיים. אלה תמיד מתרחשים ברמת המיקרו, ותמיד מתאימים עצמם ללא הרף למצב הקיים. בדוגמא שהבאתי, הורים נורמאלים יודעים להבחין מה מניע את הילד לבכות באותו הרגע, ויחסם לאירוע ינוע על סקלה שבין “אדישות” מוחצנת לבין טיפול בהול- וכל גווני האפור שבין שני המצבים. אולם קווי מדיניות ומרשמים נוטים להיות הרבה יותר סכמטיים.

הנורמה ההיסטורית היא תמיד המדיניות הטובה ביותר. אבולוציית ההתנהגות אינה סבירה פחות מאבולוציית התא. מזה דורות שמליארדי זוגות גידלו את ילדיהם. הם הביטו סביב בחיפוש אחר הדוגמא הטובה ביותר, ואימצו אותה. אם ישנן נורמות התנהגותיות שנמצאות איתנו מאז ומעולם- אין ספק שאלה הן הטובות ביותר. מגמות אלה זהות ל”יד הבלתי נראית” שמניעה את השוק החופשי. רעיון “הילד כחבר” לא התפתח במלואו עד למאה ה-19. ובמאה ה-20, פסיכואנליטים החליפו את הידע האנושי שהצטבר מזה אלפי דורות בתיאוריות אקדמיות.

הרעיון שהורה מחויב בדרך כלשהיא לילדו הינו מגוחך. ההורה כבר נתן לילדו את המתנה הגדולה מכל- חיים. ילדים קיימים אך ורק לשם הנאת ושימוש הוריהם, וכל מחויבות מצד ההורה כלפי הילד הינה מוגבלת ביותר. טיפול מועט בילד אינו נחשב “הזנחה פושעת”, אלא מהווה נורמה היסטורית. הגישה השתנתה בימינו בשל תעמולה רומנטית, בנוסף למספר סיבות חשובות. העבודה הפכה לפחות מפרכת, ולהורים כעת יש זמן לחפש ערכים נעלים. כאשר אלה אינם נמצאים, הם מקרינים את כל תקוותיהם על ילדיהם. בערים גדולות נטולת אחווה קהילתית, אנשים חשים בודדים, ולכן נתפסים לילדיהם בניסיון נואש ליצור מיני שכונה משפחתית. העמידו גישה זו מנגד לנורמה ההיסטורית של כיבוד המשפחה הפטריארכאלית. דוגמה מעניית לכך היא שהתורה מצווה על ילדים לאהוב ולכבד את הוריהם, אך לא להיפך.

הנורמה ההיסטורית היא פתרון רב עוצמה לסטיות שונות. היפראקטיביות הילד הינה תלונה שגורה אצל הורים כיום. ולמה לא? הביולוגיה בנתה את הילד כך שיהיה מוכן לפעולה עד גיל ארבע, אך החברה המודרנית מסרבת לתת להם לעבוד. אז ברור שהם ייכנסו להתקפי היפר אקטיביות. ילדים מצפים לקבל פקודות מהוריהם, ומפסיקים לכבד אותם כאשר אינם מקבלים אותן. מאז שחר ההיסטוריה, ילדים עבדו מגיל צעיר. אני לא מנסה לטעון פה שיש לשלוח ילדים בני חמש לעבוד במכרה, אך אין שום סיבה שהם לא יעשו עבודות בית. באופן מפתיע, שיתוף אקטיבי של הילדים בעבודות הבית נוטה לפתור טענה שגורה נגד הבאת ילדים לעולם: נשים עובדות מהססות כיום להביא עוד ילדים מכיוון שמדובר בתוספת לנטל. נשים רוצות לנוח, ובצדק, לאחר שהן חוזרות עייפות מהעבודה. במשפחה נורמאלית, הילד מחויב לקחת חלק בעבודות הבית, ולא להגדיל את חלקן. ילדים אמורים להוות פתרון, ולא להגדיל את הבעיה. אין צורך בעבודות פרך, אך העבודה צריכה להיות בעלת משמעות. ילדים מסוגלים בהחלט להבחין בין עבודות מטופשות בסגנון סינדרלה, לבין עזרה מהותית להוריהם. אישיות הילד מתעצבת עד לגיל חמש, ולכן חשוב לשלב את הילד בעבודות הבית בכדי להטמיע בו מוסר עבודה, כושר לימוד, התנהגות נאותה, וכיבוד הורים – האנשים שמחלקים פקודות ובונוסים.

שיטת החינוך המודרנית חותרת תחת מטרותיה. זוהי טעות מרה לעודד אינפנטיליות בקרב ילדים בני שבע, עם תוכנית לימודית שמורכבת מ90% משחק ו-10% לימוד. יש לבחור בשיטה היהודית, שמזה אלפיים שנה שמה את הילד במשטר לימודים נוקשה החל מגיל שלוש, ובטח שמגיל חמש. בדומה לכל עבדוה בעלת משמעות, חינוך בעל מהות מגיל צעיר יפתור את כל בעיות ההתנהגות הרווחות כיום. ילדים יכולים לשחק במשחקיהם בזמן המנוחה כפרס על הזמן בו הם עבדו או למדו – שחייב למלא את מרבית הזמן.
מבחינה התנהגותית, בני אדם לא באמת השתנו מאז כתיבת התורה, או שכלל לא היינו מכבדים את הספר הזה. עבדות הייתה דבר שגור לפני מאה שנים, וכמיליארד אפריקאים היו מהגרים בשמחה לדרום קרוליינה אפילו היום – בכדי לחיות כעבדים. המציאות המדומה גם היא קיימת מזה אלפי שנים: היום זו האינטרנט, בעבר הכנסייה. סרטים מצוירים במקום נגנים נודדים, ספורט במקום קרבות גלדיאטורים.

אך האם לא עבר זמנם של הנורמות ההיסטוריות? לאורך ההיסטוריה האנושית היה זה דבר שגור להשיא בנות צעירות מאוד- מה שכיום נחשב פדופיליה. אף אחד לא מתנגד למנהג על בסיס ביולוגי, מכיוון שאין. בסיס הטיעון הוא שילדות בנות 13 אינן בוגרות מספיק לדבר. נכון, אך הבעיה היא על כן חוסר הבגרות שלהן, ולאו דווקא גילן. ישנן לא מעט בנות שנותרות באותה רמת חוסר בגרות בגיל 18 בתיכון, ולאחר מכן בגיל 25 באוניברסיטה. החברה היא שעושה אותן לילדותיות בכך שהיא מסרבת לתת להן אחריות בוגרת. מדובר בהרבה גורמים אחראיים: הממשלה רוצה עוד שנים של תעמולה בדרך מערכת החינוך, הבירוקרטיה החינוכית רוצה עוד כיתות, חסרות תועלת ככל שיהיו, והורים, שאינם מצפים שהילד יגור עימם לאחר שיגיע לגיל בגרות, רוצים להאריך את ילדותם עד כמה שניתן.

המדינה המודרנית הרסה את המשפחה הגרעינית בכך שיצרה רשתות רווחה שאפשרו להורים לא להסתמך עוד על ילדיהם בשביל להתקיים. הילדים הפכו לנטל בגיל צעיר, לחסרי אחריות ובעייתיים בבתי הספר בגיל ההתבגרות, לבני בית לא קיימים בשנות הבגרות, ולחסרי חשיבות כלכלית בגיל הפרשיה של הוריהם. על כן אין זה מפתיע שהורים מעדיפים להביא לעולם פחות ילדים, ואלה שכן הולכים באותו נתיב מסורתי- שאין בו שום הגיון. הממשלה עוד מסוגלת לשנות את הלך הדברים. ניתן להפוך ילדים לברי תועלת להוריהם, מה שיגדיל את הילודה.

הפתרון הראוי הוא לבטל את הפנסיה, ולהטיל מיסים על הילדים שילכו ישירות להוריהם- שעלותם תרד ככל שהילדים יגורו קרוב יותר לבית ההורים. נכון, ילדים רעים יוכלו לוותר על המס בכך שיעברו להתגורר בחו”ל, אך זוהי אחריות ההורים לגדל אותם היטב. אם הורים נכשלים בגידול הילד, עליהם לסבול, בדומה לכל טעות עליה משלמים. רפורמת מס פשוטה תעודד אנשים מיד להוליד ילדים, לחנך אותם כיאות, ולהטמיע בהם מוסר עבודה מגיל צעיר.