מחבלים מתאבדים פלסטינאים אינם פנאטים עיוורים. נאומיהם המוקלטים נראים רחוקים מאוד מהמציאות, אך גם האנטישמיות הנאצית נראתה חסרת הגיון, אולם בתוך המערכת הקוגניטיבית שלהם- הנאצים פעלו בהגיון. הפלסטינים ידועים כעם לא דתי במיוחד, ומחבליהם המתאבדים אינם משוגעים פונדמנטליסטים אלא צעירים לאומניים בדומה לצעירים היהודים שמתו במלחמה מול השלטון הבריטי בארץ. המחסלים הפלסטינים אינם מנהלים קרב אפוקליפטי וחסר תקווה אלא דווקא לוחמים למען מטרה פוליטית.הם לוחמים באופן חכם מאוד מבחינת עלות/תועלת ומקפחים מעט מאוד חיים –שלהם ושל הישראלים לשם השגת מטרותיהם. מעט מאוד ישראלים נהרגים, ואף פחות מחבלים פלסטינים במאבק הפלסטיני לעצמאות.

הטקטיקה הפלסטינית נראית טוב לעומת הטירוף הישראלי בלבנון.

בחודש אחד הרגה ישראל יותר אזרחים לבנונים מאשר שהפלסטינים הרגו מאז פרוץ האינתיפאדה. חודש של לחימה עלו ללבנון ביותר הרוגים מאשר שהצליחו הפלסטינים להרוג ב 12 שנות טרור. שבוע של לחימה בלבנון עלה לישראל יותר משעלו 12 שנות הטרור לפלסטינים. הישגיה ארוכי הטווח של ישראל בלבנון הינם מעוררי רחמים, בעוד שהפלסטינים השיגו בפועל מדינה. הישראלים מתמהמהים מכיוון שאינם יודעים מה הם רוצים, בעוד שהפלסטינים ברורים מאוד בדבריהם ומעשיהם. הישראלים מוותרים ללא הרף- הפלסטינים, לעולם. המוראל הישראלי, שנשחק בידי שנות מלחמה ותקשורת שמאל, הפך חלש מאוד, אך הפלסטינים טעונים אידיאולוגית. הסיוע הכלכלי לישראל מתמעט משנה לשנה, בעוד שהסיוע לפלסטינים גובר. אין שום הצדקה לדמיין שהפלסטינים מטומטמים. הפלסטינים של היום דומים מאוד לישראלים של לפני שישים שנה. וכמונו אז, גם הם היום מנצחים.