בעבור בריטניה, הסכסוך הערבי ישראלי אינו רק עניין של אינטרס. כמובן שבריטניה מצדדת בערבים, הן בשל תמיכתה ההיסטורית והן בשל רצונות כלכליים ואסטרטגיים מודרניים. לישראל אין סיכוי להתחרות בחשיבותן האסטרטגית של מדינות ערב: מדינה בכיינית הזועקת לשלום אינה פרטנר שמישהו שש לקבל. גם אם נצליח איכשהו להפוך לנכס אסטרטגי, לעולם לא נוכל להתחרות בערבים, שהשפעתם מבוססת על נפט, פונדמנטליזם אגרסיבי, וטרור, ושבשליטתם שטח טריטוריאלי עצום בעל חשיבות עולמית. על כן, המערב ימשיך לצדד בערבים.

מה גם, שהעולם רואה בערבים תרבות חזקה וחשובה, בעוד שהיהודים נתפסים כמיעוט בכייני פוסט שואתי. מבחינה פסיכולוגית, המערב רוחש רחמים דווקא לערבים. זה אולי ישתנה עם שטף המוסלמים באירופה, שיהפוך אותם למיעוט שנוא, אך עד עתה, הסטריאוטיפ מחזיק מעמד.

חזרה לבריטים: תהליך השלום נתפס בעיני מנהיגיהם כדבר אישי- בריטניה ניסתה לכבוש את אותו השטח עליו השתלטה ישראל. על כן, ניצחונה של ישראל הוא הפסד בריטי. מה הפלא שבריטניה מחפשת לפגוע במי שניצח אותה. הגיון זה תקף למרבית הנוצרים, מלבד המיעוט האוונג’ליסטי בארה”ב, ואפילו בעיניהם הגישה האוהדת ליהודים אינה דבר מובנה- השנות ה-40′, אהבה זו לישראל לא רווחה בקרבם (וגם לא בקרב היהודים). האסלאם גם היא דת מתחרה, אך היהדות שונה מאוד: אם היהודים צודקים, אז הנוצרים טועים. מוחמד הכיר בישו, אך לא היהודים. אין ספק שמרבית הנוצרים היו שמחים לראות את ירושלים תחת פיקוח בינלאומי, אם לא בידיים מוסלמיות- רק שלא תהיה בידי היהודים.

אך ללא ספק, הלך הרוח הרווח הוא שלגויים פשוט לא אכפת. הם היו שמחים לראות את קץ הסכסוך בכדי לא לשמוע בחדשות יותר על הסבל הערבי, או הטרור הערבי, אך הנושא רחוק מליבם כמו כל סכסוך שבטי אחר. ישראל היא הטרודה ללא הרף ביחס העולם למעשיה. הם מבלבלים את תגובות המנהיגים עם דעת הקהל. מנהיגים זרים, הקרובים לערבים ושרויים ביחסי חוץ, יגנו את ישראל בעוד שהציבור שלהם יביע אדישות לכל היותר. בטווח הקצר, רק דעות המנהיגים חשובות. הם, ולא הציבור, שיכפו עלינו סנקציות. אך בטווח הארוך, מנהיגים אינם יכולים להתעסק בסוגיות שאינן מעניינות את הציבור.
ישראל לא תרע את מצבה יותר מדי אם תגרש את הערבים משטחה.