כאשר מתכנסים לדון בנחיצותה ובמטרותיה של מלחמה, אחת השאלות המרכזיות שיש לשאול הינה האם ממשלת האויב אכן פושעת. דוגמא בולטת של ממשלה פושעת הינה השלטון הנאצי. גישתו לעולם הייתה דיכוי והשמדה של עמים אחרים. ממשלות שמנהלות מסעות רצח והשמדה כנגד אוכלוסיות מבית או מחוץ, כדוגמת הקמאר רוג’ בקמבודיה, יכולות גם הן להיחשב פושעות. המשטר הסיני לעומת זאת, אינו עובר את המבחן: 20-50 מליון מתים אינם מהווים אחוז ניכר מספיק מהעם הסיני. משטרים מוסלמים- אפילו משטרו של סדאם חוסיין, לא היו פושעים. אלימים וברבאריים- כן, אך לא פושעים. סדאם דיכא מרד כורדי, אך לא פעל להשמיד את העם הכורדי. שינוי המשטר לא היה צודק.

לכל הפחות, גם אם המערב ראה במשטרו של סדאם כבלתי מתקבל על הדעת מסיבות הומאניטאריות או פוליטיות, עדיין לא הייתה לו כל מחייבות או זכות לכונן משטר חדש במדינה. אדם שעוצר שוד באמצע הרחוב אינו מחויב ללוות את הקורבן הביתה. הציווי שלא לעשות לאחרים את אשר שנוא עליך, אינו מצריך בשום אופן פעולה אקטיבית- שעולה רבות במשאבים וחיי אדם, ואינה קבילה אלא במצבים קיצוניים. ברגע שחולפת הסכנה הגדולה, עלינו להותיר את הקורבן לדאוג שוב לעצמו. העניין הוא שמתן סיוע מוביל לעיתים קרובות להשלכות בלתי נצפות – כדוגמת אפליה מתקנת, או סיוע אמריקני לעם העיראקי. אולם אין זו מחויבותו של מגיש העזרה לתקן את העוול שנעשה כתוצאה מהסיוע שהגיש- בתנאי שהשלכות אלה לא גרועות מהמצב הקודם. במסגרת הדמוקרטיה האמריקאית, המרי האזרחי של העם העיראקי החופשי אינו גרוע כמשטרו של סדאם חוסיין. אפילו לא 0.1 אחוז מהעם העיראקי נהרג במרי מדי שנה. אחוז מתים כה קטן מבחינה סטטיסטית אינו אמור להטריד זרים.

גם במצבי קיצון על הסיוע להיות מוגבל. רק כאשר הרוע ברור וכולם יודעים כיצד לפעול כנגדו. במצבים לא באמת סוכנים, ישנן הרבה גישות ודעות. האם על ארה”ב לפעול לכינון דמוקרטיה בעיראק, או שמא עליה להתקין דיקטאטור נוסף שישמור על השקט? האם על ארה”ב להעלות בשנית את הבעת’ לשלטון מאחר ואלה מסוגלים להשקיט את המדינה, או שמא עליה להקים מפלגה חדשה? החלופות הן רבות, ואל לזרים להחליט מה יהיו. בחירתם של המקומיים אמורה עתה להיות ברורה. הסונים בעיראק לא יסכימו לדמוקרטיה- שתבטיח שלטון שיעי. השיעים לא אוהבים את הליברליזם, ויתמכו בשלטון דתי. הכורדים מתעבים את הלאומנות העיראקית ורוצים למשול בעצמם. שלב המעבר יהיה רווי דמים, ולא יביא את התוצאות אותן רוצים בוושינגטון. אבל הדאגה היחידה של המערב צריכה להיות שהמשטר העיראקי, יהיה אשר יהיה- לא יפגין עוינות כלפי מדינות אחרות.