הנה עוד שלוש מאות מוסלמים נהרגו אתמול בעיראק. כמעט 4000 – מתחילת נובמבר. מה איכפת לנו. זאת מלחמת-אחים שלהם. סדאם שם קץ לכל העימותים בין הכתות השונות. רודנותו האכזרית והנוקשה הייתה הכלי היעיל היחידי לעצירת הקרבות. ברגע שכוחות השלום האמריקנים הדיחו את סדאם הכול התחיל מחדש.
לארה”ב לא צריך להיות איכפת מהטבח הזה. עיראק פגעה בקהילה הבינלאומית בסירובו לאפשר ביקורת על האמל”ח שלו וקיבל את גמולו. כעת הפסקת האלימות היא בעיה פנימית של העיראקים.
ליציבות השלטונית בתקופת רודנותו של סדאם היו יתרונות, אך על המערב לזהות את הפנים החיוביים גם במצב הנוכחי. מלחמת-אחים במדינה מוסלמית גורמת לאבידות בנפש ומדללת את האמצעים של הקיצונים האיסלמים ומוציאה אותם ממעגל האיום על החברה המערבית.

לעתים קרובות מדיניות קיצונית, לכאן או לכאן, עובדת, ומדיניות מתונה לא מביאה תוצאות. כעת ארה”ב מבצעת בעיראק מדיניות פשרנית – לא דיקטטורה ולא “הפרד ומשל”. זה מצב בלתי אפשרי. הממשל הדמוקראטי-ליברלי הינו חלש מכדי להתמודד עם האלימות. לעומת זה האלימות המתרחשת כעת בעיראק לא נחשבת על ידם ליוצאת דופן – הם איבדו הרבה יותר במלחמה חסרת התוחלת עם איראן.
ארה”ב לא מסוגלת להשליט סדר בעיראק. צבאה לא מיומן לבצע משימות שיטור. ניסיון לבצע שיטור מטיל דופי בצבא ארה”ב, וגורם לרושם של הפסד למרות שהפעולה הצבאית בוצעה בהצלחה.
כדי לדכא את האלימות ארה”ב צריכה לקחת צד בסכסוך. השכנת הסדר בעיראק פירושה השתלטות של השיעים. עם יהיו בחירות השיעים ינצחו. היוצרות הציר השיעי של עיראק-איראן לא בא בחשבון מבחינת ארה”ב, וגם המדינות הסוניות יתנגדו לכך בתוקף.

התערבותה של ארה”ב בכל פרטי הלחימה בוייטנאם זכתה לביקורת רבה בזמנה, והיא מגונה גם כעת. השגריר של ארה”ב בעיראק הוא האישיות הכי פחות מתאימה לביצוע המשימות בעיראק השיעית.
בעת הפלישה לעיראק היה צריך להשאיר את הפוליטקלי-קורקטיות בבית. אחת מהדוגמאות המשעשעות – החיפושים אחר החייל “הנעדר” שהתברר כמוסלמי-אמריקני שהלך לבקר את אשתו העיראקית. ההיגיון הבריא אומר שאת אחמד אל-טאייה היה צריך לעזוב במישיגן. לאסור להתחתן עם המקומיים הוא עוד צעד מתבקש. בכל מקרה – אחמד אל-טאייה הוא עוד אבידה אמריקנית בעיראק אך זו לא ראויה לחיפושים.